30 / 68
אפריל 5102
- 30 -
אנשים שאיתם הוא כבר נמצא בקשרים משמעותיים, לעתים לאורך
זמן, אם בקרבה אינטימית (אלימות זוגית), אם במשפחה (אלימות
פיזית, מינית ונפשית כלפי ילדים), אם ביחסי מרות (הטרדות מיניות,
התעמרות) ואם כלפי אנשים מוחלשים, מוגבלים או חסרי ישע
(זקנים, ילדים, אסירים, נחקרים). כל אלה גורמים לפגיעות חמורות
ואף אנושות באופן שבו הקורבנות מתקשים אחר כך לשקם את
האמון הבסיסי ולקיים מערכות יחסים משמעותיות עם עצמם ועם
זולתם. תופעה זו של אלימות במרחב הבין אישי ובמגע ישיר וקרוב
נקראת לעתים “אלימות אינטימית” ומובילה לפגיעה שזכתה לשם
הייחודי “טראומת הבגידה”.
חוקרים [...] טוענים להקשר חברתי-משפטי-
פוליטי המייחד סוג זה של פגיעה אשר
אינו זוכה לאמון ולהכרה על ידי החברה
ולכן חלק מהקריאה ל”צדק מרפא” נובעת
מהצורך של הקורבן להגיע לחקר האמת,
להפוך אותה לגלויה ולהביא לעשיית צדק
חוקרים וקלינאים העוסקים בהשפעותיהם הנפשיות הייחודיות
של העינויים טוענים להקשר חברתי-משפטי-פוליטי המייחד סוג
זה של פגיעה אשר אינו זוכה לאמון ולהכרה על ידי החברה
ולכן חלק מהקריאה ל”צדק מרפא” נובעת מהצורך של הקורבן
להגיע לחקר האמת, להפוך אותה לגלויה ולהביא לעשיית צדק.
כל אלה מתוך מאמץ לשקם את תמונת האדם ותמונת העולם
שהתערערו במהלך הזוועות של העינויים. השיקום של זהותו דורש
הבניה מחדש של מערכת אמונות שנופצו לגבי סדר וצדק בעולם
). לפיכך, כאשר העולם ממשיך
Rauchfuss & Schmolze, 2008
(
לנהוג כהרגלו, מכחיש, מעלים ומטשטש עדויות ואף מצדיק עינויים
ומגן על הגורמים והמוסדות העוסקים בפקרטיקה זו, אין הקורבן
יכול לשקם את תחושות האמון והביטחון שלו בעולם.
בקצהו של רצף הפגיעה הטראומטית המכוונת והשיטתית אנו
מוצאים אפוא את העינויים הזוכים גם לגיבוי, הסתרה וחיסיון
) מצד מוסדות פורמליים של החברה (לעתים אף בגיבוי
impunity
(
משפטי גלוי). שם אנו מוצאים את קורבנות העינויים שאינם יכולים
לעגן את החוויה הנוראית הזאת בשיח אוהד, מתקף ומעודד. אף
שעדויות על עינויים לצורך השגת מידע או חילוץ הודאה, כפיית
המרה, ענישה או הטלת מורא מוכרים לנו משחר ההיסטוריה
האנושית, הרי שתמיד התגובה החברתית השגורה היא של פליאה,
חוסר אמון, הרחקה והכחשה. נוכח מהפכת המידע, הדמוקרטיזציה
ושלטון החוק, עוברת תופעת העינויים הסתרה והכחשה שיטתית,
ובנסיבות מסוימות קידוד של הצדקה ביטחונית המעניקים לה גם
הכשר משפטי. כל אלה מטילים צל נוסף על הבריאות הנפשית של
הקורבן, שסיפורו לא זוכה להכרה, לדיווח מדויק, לעדות ולתגובה
טיפולית ושיקומית מיטיבה בתווך פסיכו-חברתי אוהד. ההכחשה
החברתית המאסיבית של מעשה העינוי חוברת אז למנגנוני ההגנה
של הקורבן כגון הדחקה והשתקה, ולתחושות פתוגניות של אשמה
וחוסר אונים, שמאפיינים ממילא את העינויים ותוצאותיהם.
מתוך הכרה בעובדה שמצבי סכסוך ומלחמה גורמים לשילוב
הרסני של פגיעות פיזיות ונפשיות טראומטיות יחד עם הפרות של
זכויות אדם בסיסיות, חתומות מדינות רבות ובהן ישראל על אמנות
בינלאומיות המגנות ואוסרות איסור מוחלט על שימוש בעינויים.
עם זאת, מערכת המשפט בישראל מסייגת את הגינוי המוחלט
ומאפשרת שימוש מוגבל בכוח בנסיבות מיוחדות, בעיקר כאלה
המיועדות לסיכול פיגוע ביטחוני עתידי, כאשר אין אופנים אחרים
להשיג מטרה זו. על קו התפר שבין המשפטי לטיפולי, העינויים
בחסות המדינה קוראים למבט מחויב של אנשי מקצוע בעיקר
מתחום הרפואה ובריאות הנפש, לא רק כאזרחים שומרי חוק אלא
גם מתוקף מחויבותם לקוד האתי של מקצועותיהם.
מדרג המעורבות של אנשי הרפואה ובריאות הנפש בעינויים נע
מתרומה ישירה לניהול חקירות או באופן עקיף בשימוש בידע
מקצועי כמו למשל בבניית מערכים המיועדים לשבירת רוחו או
חוסנו הנפשי של הנחקר (בהקשר זה הועלו האשמות כבדות
פרופ’ מרטין זליגמן על שימוש בעקרונות
APA
כנגד יו”ר ה-
, לצורך ייעול תדריכי
learned helplessness
ה”אין אונות נלמדת”,
חקירה), ועד לשימוש ברופאים להערכה ולטיפול בעצורים כדי
שיוכלו לעמוד בהמשך המעצר והחקירות ולעתים אף בהמשך
העינויים. פעמים אחרות יש ניסיונות לטשטוש ראיות, שימוש
בפרוצדורות רפואיות חודרניות כמו האכלה בכפייה לשבירת
שביתת רעב, שימוש בתרופות פסיכיאטריות לצורך המשך
מאסר ועוד. פעולות שכאלה עושות שימוש מניפולטיבי באמון
שנותן הקורבן בגורמי רפואה וגורמים לנזק עתידי ביכולתו
לקבל סיוע רפואי ונפשי גם בהמשך.
במדרג ה”נמוך” יותר נמצאת ה”האדשה”, או ההתעלמות
ממעשה העינוי למרות עדויות גלויות וברורות או חשדות סף
הדורשות, מתוקף הפרקטיקה המקצועית הבסיסית, בירור נוסף.
כאשר אנשי רפואה אינם מקיימים את נוהל האבחון הנתמך
בהקשבה אמפתית לעדותו של המטופל, הרי שיש כאן שיבוש
מקצועי כמו גם עבירה אתית. במקרים אלה של התעלמות או
הצנעת אירוע העינוי, אנשי הרפואה ובריאות הנפש פוגעים
בסיכוי לריפוי הקורבן ובה בעת מאפשרים את המשך הפעלת
העינויים כלפיו וכלפי קורבנות עתידיים. כל אלה פוגעים גם
באפשרות שהקורבן יוכל בהמשך לתת אמון במטפלים מיטיבים
גם בעתיד.
אף שעדויות על עינויים [...] מוכרים
לנו משחר ההיסטוריה האנושית, הרי
שתמיד התגובה החברתית השגורה היא
של פליאה, חוסר אמון, הרחקה והכחשה
בשנים האחרונות ניתן למצוא עדויות רבות לאירועי עינויים, למשל
בקרב אוכלוסיות הפליטים, בעיקר אלה שהגיעו לישראל דרך סיני
(ראו דו”חות של עמותת א.ס.ף), וכן קיימים חשדות לעינויים בחסות
הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים (ראו דו”חות של הוועד