26 / 68
אפריל 5102
- 26 -
דגשים אלו מהווים בסיס גם לטיפולים רגישים פוליטית אשר
מנסים לקדם שינוי וצדק חברתיים. עמדה זו מדגישה את ההקשר
החברתי-תרבותי שבתוכו יש להבין את חוויית הפרט. כלומר, כאן גם
הנפש עוברת תהליך פוליטיזציה ונתפסת כפוליטית בשני מובנים -
כתוצר של כוחות פוליטיים וכגורם פוליטי בר-השפעה. ההקשריות
(קונטקסטואליזציה) של הפרט וחייו מובילה להדגשת תפקידם של
כוחות חיצוניים - משפחתיים, קהילתיים, פוליטיים ואחרים - על חוויית
האדם ורווחתו. כדאי להתעכב מעט על נקודה משמעותית זו. היא
קשורה במושג בסיסי מתחום הפסיכולוגיה החברתית, בסיסי כל
כך עד שניתן לו השם “שגיאת הייחוס הבסיסית”. מושג זה מתייחס
לנטייה החזקה של בני אדם לייחס חשיבות יתר לגורמים פנימיים
כאשר הם מעריכים את זולתם, על פני גורמים חיצוניים, הקשריים.
כלומר, כשאנו בוחנים את האחר, אנו נוטים לחשוב שתגובותיו הן
נגזרת של תכונות פנימיות ואגב כך מזניחים את השפעתם של
גורמים מצביים שאפשר שהשפיעו על תגובתו במצב מסוים.
הדבר נכון, ואף ביתר שאת, בבואנו להעריך את האחר בחולשתו
או בשעת צערו. אז ניטה לחשוב שזו חולשתו המובנית של האדם
שגורמת לקשייו. במקרה כזה מדובר בייחוס פנימי וקבוע שצפוי
לקדם תחושות של חוסר אונים. למותר לציין שהטיה זו אינה נוכחת
בהערכתנו את עצמנו. ההפך הוא הנכון, בני אדם נוטים להעריך
את יכולותיהם יתר על המידה ולהדגיש גורמים חיצוניים המשפיעים
לרעה על תפקודם ומשבשים את תגובותיהם. הטיה נגדית זו הנה
בעלת ערך רב בדרך כלל, שכן היא מסייעת לנו להתגבר על קשיים
תוך כדי שימור הערכה עצמית חיובית. כאנשי טיפול עלינו להיות
מודעים לסכנות הטמונות בשגיאת הייחוס הבסיסית ולהישמר
בכל כוחנו מלשגות בה. אחרת נקיים מוסר כפול ויחס של איפה
ואיפה שעלול להפלות את מטופלינו לרעה ולייחס להם אחריות
עודפת על חייהם (בעוד שתגובותינו ייתפסו כנגזרת הכרחית
של מצב חיצוני שנגרם על ידי המטופלים). בתפיסה זו מובלעת
האשמה של המטופלים, ומכאן שהיא צפויה לקדם תחושות אשמה
ופגימות. בהקשר של יחסי סיוע, ייחוס כזה הוא מסוכן מאוד, שכן
הוא טומן בחובו פוטנציאל מקבע אשר יתרום להנצחת בעיותיהם
וקשייהם של המטופלים ואף יגבירם. בגרסתה הקיצונית, ראייה זו
תייצר דיכוטומיה ברורה שבה שמור מקום מועדף למטפלים שעלול
לשמש להצדקתן של עמדות פטרוניות ושל פעולות כוחניות-
דכאניות אל מול המטופלים.
מנגד, ראיית האדם בתוך הקשר חברתי-תרבותי והדגשת גורמים
חיצוניים-מציאותיים לסבל מהוות בחירה של נקודת מבט מסוימת,
אך באותה מידה פעולה טיפולית-פוליטית. שכן חיזוק הקשר בין
האדם ובין סביבתו עשוי לתמוך בתחושת שייכות וסולידריות ובבניית
קהילות ורשתות תמיכה חברתיות. כל זאת בניגוד לאינדיווידואליזם
ולניכור הבין אישי שמקודמים בלא דעת על ידי המודלים האינטרה-
פסיכיים המסורתיים. כמו כן, במקום עמדה המניחה שמקור סבלו
של האדם הוא פנימי ועל כן היא טווה את סיפור חייו כנרטיב של
חריגות ושל פגימות (ומציבה אותו למעשה בעמדה של קורבן),
ההכרה בגורמים חברתיים-תרבותיים לסבל האישי עשויה לסייע
שגה מחדש להתרחש - מנרטיב של קורבנות
ְ
מ
ַ
לתהליך של ה
וחוסר אונים לנרטיב של התגברות ושל גבורה. נוסף על כך, עמדה
המביאה בחשבון את ההקשר החברתי-פוליטי תסייע למטופל
לפתח מודעות לגורמים חיצוניים לסבלו. בכך יהיה כדי למזער
תחושות של פגימות ואשמה ולקדם עמדה פרו-אקטיבית. מכאן
עשוי להיפתח פתח ליוזמה ולנקיטת פעולות במציאות החיצונית
(על ידי המטפל, המטופל או שניהם גם יחד), במטרה לחולל שינוי.
אלו יהוו תרומה חברתית שעשויה להיות משמעותית לקהילה, אך
בה בעת יהוו גם מקור לסיפוק ולערך עצמי הנגזר מפעולת הנתינה
ומהתחושה שבתוך המציאות המדכאת האדם מצליח לחיות חיי
משמעות. בהקשר התרבותי הנוכחי - המאופיין בהתערערות
מקורות הביטחון והיציבות המסורתיים, לצד ריבוי ערוצים ועודף
מידע שעלול להוביל להצפה - עשויים מטפלים ומטופלים כאחד
לפתח תחושות מסוגלות ושליטה עצמיות וכינוּן מעין עוגן פנימי
שיסייע לשניהם גם יחד להתנהל בעולם הנחווה ככאוטי. עם זאת
חשוב להדגיש שלא מדובר בעקרונות הנכונים תמיד. לא זו בלבד,
אלא שיישומם הדוגמטי צפוי להיות מזיק עבור מטופלים מסוימים,
כמו בכל מקרה אחר שנעדרים בו שיקול דעת וחשיבה ביקורתית.
מובן שבמקרים מסוימים העצמת המטופל תתאפשר דווקא מתוך
הדגשת מרכיבים של חולי או מתוך בירור פנימי שבוחר להתעלם מן
ההקשר. עדיין, אני סבור שבעידן הנוכחי יש ערך ועדיפות לעמדה
שהיא מודעת פוליטית ומביאה בחשבון את ההקשר החברתי-
תרבותי שבו הפרט חי.
שונות תרבותית [...] מיתרגמת בדרך כלל
לאסימטריה ביחסי הכוח או ליחסי עדיפות
שבהם קבוצת המיעוט או השוליים תיתפס
כנחותה ותמצא את עצמה מקופחת. לעתים
קרובות עניין זה מהווה בסיס להצדקת
פעולות של דיכוי או אפליה ביחס לאחר,
כך בחברה וכך גם בפרקטיקה המקצועית
הדגש על ההקשר מהווה עיקרון אחד מתוך חמישה במודל
)7002(. אמנם המחברים
McWhirter and McWhirter
ההעצמה של
מתמקדים בהכשרה ובהדרכה קלינית, אך ניתן להמירו גם לעשייה
טיפולית רגישה פוליטית. כאמור, המחברים מפרטים חמישה
עקרונות: שיתוף פעולה, הקשר, תודעה ביקורתית, יכולת וקהילה.
אפרט בקצרה כל אחד מהם.
- מתייחס ל”הגדרות המשותפות
)
Collaboration
(
שיתוף פעולה
של הבעיות שייבחנו, מטרות הטיפול, וההתערבויות והאסטרטגיות
האפשריות לשינוי ולצמיחה” (עמ’ 024). למעשה מדובר גם בשקיפות
ובשותפות, שמשמען ויתור על כוח. שיתוף הפעולה כאן אינו מסמן
את מובנו השגור, כלומר את היענותו הכנועה של המטופל, כי
אם את חיוניותה של מעורבותם של המטופלים בתהליכי קבלת
ההחלטות. בלעדי שותפות זו, “המטפל מסתכן בחיזוק הפסיביות
והתלותיות של הלקוח, באי-הבנת טבעם ומשמעותם של קשיי
המטופל ובפיתוחן של התערבויות שאינן תואמות את הערכים,
התרבות, האידיאולוגיה או המיומנויות של הלקוח” (עמ’ 024).
- משמעו הבנת חיי הלקוחות והמטפלים דרך
)
Context
הקשר (
הכרת סביבתם המשפחתית והקהילתית, ההיסטוריה הסוציו-