22 / 68
אפריל 5102
- 22 -
אלפי תושביםהיו פליטיםבמהלךהקיץ בתוך
ארצם, בכלהתקופהשצה”ל נכנספנימה. האזור
היהשטחצבאי סגור, עםהרעשהקיצוניתשל כל
כלי משחיתאפשרי באוויר, בים וביבשה, ונדמה
שרעידתאדמהרוחשתמתחתלפני השטח
פליטים בארצם
חוויה ייחודית נוספת הייתה תחושת הפליטות, של מי שנאלץ לצאת
מהאזור וחווה עקירה מהבית, “חופשה בכפייה”, שלוותה פעמים
רבות בתחושות חוסר אונים, תשישות בהתמודדות בתנאים לא
פשוטים עם הילדים, דאגה לבן זוג או לבת זוג שנשארו לעבוד
באזור עם סכנת חיים, פגיעה ביכולת לשלוט על חייך, תסריטי
אימה ששרויים בתודעה, הרהור וערעור על חזרה הביתה, כעס
שלא מוצא לו פורקן, קושי להמשיך ברצף התפקודי התעסוקתי
שנתקל בחוסר הבנה מחלק מהמעסיקים ועוד. זאת, כמובן, נוסף
לשאר החוויות שכתבתי קודם.
במקביל לתחושת הפליטות היו התחושות של אלו שנשארו לקיים
את היישובים והיו נתונים בסכנת חיים, בכוח אדם מצומצם שנאלץ
לנהל את היישובים, להמשיך בעבודות החיוניות לשמור על קיום
היישוב, עם פיצול של המשפחות ותחושת מחויבות כלפי האנשים
שנשארו ביישובים, בעיקר האוכלוסייה המבוגרת. במצבים רבים
טיפלו האזרחים שנשארו בחיילים שחיו ביישובים, דאגו לצורכיהם
תוך סכנת חיים.
הקושי היה הן למי שיצא והן למי שנשאר, אך עם מרחב חוויות שונה,
שיצר מתח מסוים בין אנשי אותו יישוב שאותו צריך לאחות אט אט
בשיח משותף וביצירת נרטיב משותף של התושבים בכל יישוב, כך
שכל אחד ימשיך הלאה במסע היישובי העתידי וביצירת מציאות
משותפת חדשה.
כמו כן, בעקבות ההתפצלויות של יישובים רבים במהלך ימי הלחימה
היה על המועצה לתת מענה ברמות שונות הן לתושבים שנשארו
ביישובים והן לתושבים שיצאו לפזורה ברחבי הארץ. עובדי המועצה,
ההנהלה, החינוך ומכלול הטיפול באוכלוסייה הן ליישובים ברחבי
המועצה תחת אש וסכנת חיים והן לאוכלוסייה שיצאה מהאזור
יצאו לשטח עשרות פעמים לשם כך. היה ניסיון להוציא את הצוות
האפקטיבי ביותר לצורכי האוכלוסייה בכל מקום. ראוי להדגיש שכל
הפעילות הזו מיתנה את הפוטנציאל ההרסני קצר הטווח וארוך
הטווח של החוויות הקשות האובייקטיביות והסובייקטיביות שבהן היו
נתונים תושבי המועצה במשך תקופה כה ממושכת.
חירום כמציאות יומיומית
חוויה נוספת ייחודית למועצה האזורית אשכול ולמועצות השכנות
הייתה המצב המתמשך של החשיפה לסכנת חיים ולמצבי חירום
ולשגרת חירום. מדובר ב-41 שנים, משך זמן בלתי נתפס, שבו כל
הדור החדש אינו יודע מה זה מציאות של חיים נורמליים ללא איום
מתמיד שיכול להגיע לפתח ביתך מהאוויר או מהקרקע. מציאות
של תוקפנות מתמשכת שבאה לידי ביטוי בהרסנות הדדית
ובהיעדר אופק של דיבור ומשא ומתן בדרך סדורה, אלא דרך של
התנהגות זורעת אימה והרס. מהי המשמעות לנפש האדם בחשיפה
כה מתמשכת למציאות זאת? המחקרים שמתחילים להופיע כבר
מצביעים על רמות תוקפנות גבוהות יותר בקרב האוכלוסייה
שנחשפה לאורך זמן לסיטואציה הלא נורמלית הזאת. האם לא
ברור שחשיפה לתוקפנות כה קיצונית המאיימת על חייך תחלחל
לנפש, תגרה את האזורים הרגישים לתוקפנות במוח ותעורר את
הפוטנציאל התוקפני הגלום בכל אחד מאיתנו? ואולי התוקפנות
לא תמצא את ביטוייה החוצה ותפגוש את אזורי הדיכאון והייאוש
שבנפש? לצערי, גם לרמות דיכאון גבוהות נותן המחקר אישוש
לגבי האוכלוסייה שנחשפה למצב החירום המתמשך. ומה קורה
לגופנו שאינו מפוצל מנפשנו והוא מקשה אחת? אכן - שכיחים
מאוד המופעים של כאבים גופניים והתפרצות מחלות שהיו יכולות
להיות חבויות בתנאים אחרים.
אם נוסיף לתוקפנות, לדיכאון ולסומטיזציה את רמת הדריכות
הקיצונית שבה נתונה האוכלוסייה, ההתשה, התשישות המצטברת
והבדידות של מורכבות החוויה, נגלה שבעצם נוצרת אוכלוסייה,
דור עם היבטים רגשיים ייחודים המהווים את אישיותו הנבנית של
הפרט.
נוסף על כך, יש גם בשורה חיובית של צמיחה פוסט טראומטית.
מעבר לכוחות ההבראה הספונטניים הקיימים בכל אחד וביכולת
רוב האוכלוסייה להתאושש ולהמשיך הלאה עם התמיכה הראויה
(כוחות פנימיים, חברתיים וטיפוליים), ישנה גם צמיחה שהיא תולדת
החשיפה למצב הטראומטי. הצמיחה מתבטאת בין השאר בקשר
קרוב יותר לאחרים, המתבטא ביכולת להבנה, באמפתיה ובחמלה
כלפי האחר, ביכולת לסמוך על אנשים בעת צרה. הצמיחה באה
לידי ביטוי גם בראיית אפשרויות חדשות בחיים, תחושה רבה יותר
של כוח אישי וחוסן פנימי, עיסוק בשאלות קיומיות סביב ערך
ומשמעות החיים, שינוי סדר עדיפויות לגבי מה שחשוב בחיים
והגברת ההערכה של החיים ביומיום, הגברת תחושת קשר ושייכות
למקום. לכל ההיבטים הללו של צמיחה אפשר למצוא ביטוי
במועצה אזורית אשכול. תפיסת העולם המנחה את התנהלות
המועצה על כל אגפיה, והשירות הפסיכולוגי ואגף החינוך בכלל זה,
היא התייחסות ומענים הן להיבטים של הפגיעה בנפש האדם והן
לעידוד הצמיחה של הנפש. ישנה הבנה עמוקה לכך שמצד אחד
יש צורך לנהל את מצבי הלחץ הרוגשים עלינו כל העת ולתת את
כל המענים למגוון קשיים פוטנציאליים היכולים להתעורר אצל כל
אחד. לכך נועדו כל תוכניות המניעה, הכשרות הצוותים ביישובים
ובבתי הספר, קבוצות טיפוליות, מרכז חוסן, מענים פרטניים ועוד.
יש ערנות ואיתור בעיות שאינן רק בספקטרום החרדה אלא תוצר
החשיפה המתמשכת - תוקפנות, דיכאון וכדומה. מצד שני קיימת
הבנה עמוקה לכך שיש צורך לנהל ולטפח את הצמיחה של כל
אחד, לאתר את נקודות החוזק, לעודד ביטויי אמפתיה וחמלה,
להגביר תחושת שייכות למקום, לחזק את מנגנוני ההתמודדות
האישיים, לחזק את הדימוי העצמי, לתת מקום לשאלות על מהות
החיים, לעודד הידברות, מנהיגות וסיוע לאחר. היבטים אלו גם
מחסנים ופועלים ככוח נגד היווצרותה של פתולוגיה, וגם יוצרים
דור שהוא אמנם “שרוט” במידה מסוימת, אך גם ערכי, חיוני ובעל
תעצומות נפש.