21 / 68
פסיכואקטואליה
- 21 -
קיומי, פחד אמיתי התערבב בחרדות מוקצנות (“יצוץ לי מחבל
מבעד למרצפות הבית”, “אני שומע צעדים ליד ביתי ובטוח שאלו
מחבלים”, “סידרתי לי ארון לשם אכנס עם הילד שלי ואסתום את פיו
כשיגיעו המחבלים” ועוד) ובחוויות מוקצנות (“רסיס עבר ליד ראשי”,
“רסיסים פגעו ביד שלי”, “רסיס חדר מבעד לחלון ופצע אבא של
אחד הילדים”, “נפל ממש ליד הגן”, “נפל ליד תחנת ההסעה בדיוק
כשהילדים היו שם” ולא ארחיב בתיאורים הפלסטיים של כל מי
שראה מראות שהדעת אינה יכולה לתאר אותם).
החוויות האלו, שהתודעה מתקשה להכיל ועדיין נמצאות בנפשם
של רבים מהתושבים, מחפשות את הדרך להתנקז, לעבור עיבוד,
ולא למצוא פתרון הרסני אך אפשרי של הפרעה פוסט טראומטית,
של גוף כואב, דיכאון או תוקפנות לא מווסתת. מאות טופלו ועוד
מאות בדרכם לטיפול, כל אחד בקצב המתאים לו ובעיתוי שהוא
יזדקק לו.
ואם לא די בכך
אחת החוויות השכיחות היא היעדר אמון כלפי ההנהגה במדינה
ובצבא, שנמהלת בהרבה כעס, חוסר אונים ותחושת נטישה וחרדה
שאין מי שיגן עלינו. תחושות אלו החלו כבר מתחילת המבצע, שבו
לא הייתה שום הכרה במצב הביטחוני ובסכנת החיים שבהם היו
נתונים התושבים. המסר היה שאפשר להמשיך בשגרה. זה המשיך
בכך שלפתע האוכלוסייה הבינה שעשרות מנהרות התקפיות
מצויות מחוץ ליישובים, בעוד ששבועות ספורים קודם לכן נמסר על
הורדת תקני הרבשצ”ים והנוכחות הצבאית ביישובים. נוספו לכך
התחושה שהחמאס שלט בהפסקות האש, שהקבינט מפוצל, ושלא
היה פינוי מסודר של יישובים צמודי גדר אשר פצמ”רים נורו לכיוונם
ללא התראה פעמים רבות, ואם הייתה התראה הרי שהיו שניות
בודדות למצוא מחסה. בנוסף לאלו, “נאום הכלניות”, היעדר נוכחות
של ההנהגה הארצית באזור, תחושת התושבים שהם כמו ברווזים
במטווח, ושלאורך ימים ארוכים חשו שהם ללא הגנה, ובעיקר בסוף
“המבצע”.
בעוד התושבים כאן מרוסקים ממותם של
שני חברי הקיבוץ היקרים ואבל כבד נחת על
המשפחות, על הקהילה ועל המועצה - בשאר
המקומות בארץ, בצורה הכי טבעית ומובנת,
פשטה תחושה של הקלה עם ההכרזה על
הפסקת האש
לאור כל זה אפשר בהחלט להבין את השבר שנוצר באמון
בהנהגה הארצית ובצבא. עם זאת, ראוי גם לציין את התחושות
החיוביות ואת ההערכה למערכת המדינית והצבאית שעשתה
כמיטב יכולתה למגר את תופעת המנהרות בפעולות נועזות
שבהן קיפחו את חייהם חיילים רבים. למזלנו הרב, את החלל
שהותירה ההנהגה הארצית מילא ראש המועצה שלנו, חיים
ילין, שהיווה מודל עבור שאר מנהלי המועצה ומנהיגי היישובים
ובכך מזער מעט מן הנזק של היעדר רועה ויד מכוונת
מלמעלה. תושבי המועצה יצאו מחוזקים מבית ומאמינים
בכוחותיהם הפנימיים, אך מתוסכלים מתחושת הבדידות
אל מול ההנהגה הארצית. אך גם כאן, יש לציין את האגף
במשרד החינוך שאליו אני שייך, שהיה בקשר עמי כל העת,
פשר את המענים שבתחום הייעודי לו. אני
ִ
נתן גב ותמיכה וא
משער שבעלי תפקידים נוספים במועצה היו עם חוויה דומה
אל מול מי שהם עובדים איתם.
לדעתי, ישנה חשיבות עליונה לכך שנבחרי הציבור ואנשי
צבא בכירים יגיעו בתקופה שלאחר הלחימה ליישובים ולבתי
הספר כדי לשמוע את החוויות ולהקשיב לטענות הציבור,
ייתנו תוקף לחוויות ויפעלו לשיקום האמון שנפגע בדבריהם
ובמעשיהם כשיצאו מאשכול אל העשייה השוטפת שלהם.
חוויה נוספת שליוותה עשרות אלפי הורים במהלך הלחימה היא
החרדה לגורל ילדיהם החיילים, שהיה נתק ממושך בתקשורת
עמם. לילות נטולי שינה, דריכות לכל ידיעה, הכנה מנטלית
שהגרוע מכול יכול לקרות והכחשה מיידית שלו, דיכאון מכל
ידיעה על חייל שנפגע, חוויות מצמררות שתוארו שוב ושוב
בפניות הרבות. רק שובו של הבן יצר רגיעה ממושכת בנפש
בהיבט הזה. אבל לצערנו, לא כולם חזרו בשלום וההתמודדות
עם השכול, החלמה מפציעות גופניות ונפשיות, עוד ארוכה
ותלווה משפחות רבות. במקרים הללו באשכול המשפחות,
הקהילות וגורמי הטיפול עושים את המיטב במציאות הנתונה
וחובקים איש את רעהו. אני מקווה ומאמין שהחיילים שנחשפו
למראות במשך תקופה מאוד קשה בשדה הקרב יהיו במעקב
מתמשך, כדי שלא יפתחו הפרעה פוסט טראומטית.