37 / 68
פסיכואקטואליה
- 37 -
עדיין מתיישב עם אידיאל זה? אולי אפשר לומר שתורת הקוונטים
מתאימה לאידיאל ככול שידינו מגעת. ודאי הדבר, שתורת
הקוונטים אינה כוללת כל תכונות סובייקטיביות אמיתיות, אין היא
עושה את רוחו של הפיזיקאי חלק של האירוע האטומי. אבל היא
פותחת בחלוקת העולם לשניים: יש אובייקט ויש שאר העולם; והיא
פותחת בזה שלפחות בשביל שאר העולם אנו משתמשים בתיאורנו
במושגים הקלאסיים. חלוקה זו היא שרירותית, ומבחינה היסטורית
היא תוצאה ישירה של השיטה המדעית שלנו; השימוש במושגים
הקלאסיים שורשו באורח המחשבה האנושי הכללי. ואולם דבר זה
אינו אלא בבחינת ייחוס לעצמנו, ומצד זה התיאור שבידינו אינו כולו
(ורנר הייזנברג, על התוכן המוחש של הקינמאטיקה
אובייקטיבי”
והמכאניקה הקוואנטית, בתוך: סמבורסקי, 7891, עמ’ 525-035).
המדען נילס בוהר שאליו מתייחס הייזנברג כתב בשנת 3191 את
מאמרו: “על המבנה של אטומים ומולקולות” (בתוך: סמבורסקי,
7891, עמ’ 135-045). זוהי גם השנה שבה יוצאים לאור טוטם וטאבו,
Freud
והטענות של הפסיכואנליזה לעניין המדעי של פרויד (-3191 ,
4191). במאמר הזה, על כל פנים, נוכל להבחין בכך שבהתייחסו
לאותה שאלה שמעלה פרויד בקשר ליחסים של המדע עם שאלת
המציאות, נרתע המדען, הפיזיקאי, מלייחס למדע את מה שנראה
שפרויד מוכן לייחס לו, ויתרה מזאת, הוא גם חולק על דעתו של
הייזנברג וממקם את הבעיה שמעוררת מכניקת הקוונטים לא
כבעיה אפיסטמולוגית כי אם אונטולוגית.
במאמר מוסגר נאמר שהבעיה שהתעוררה עם תורת הקוונטים
שמולה התגלו הניסוחים המכניים והאלקטרו-דינמיים כבלתי
מספקים, הייתה כרוכה למעשה בהיתקלות בתופעה של אי-רציפות
באופן שהוא בלתי סביר עבור הפיזיקה הקלאסית. הרעיונות
) הראה
Planck
המכניים נשענו על עיקרון של רציפות. פלאנק (
שחוקי הקרינה תובעים יסוד של אי-רציפות בתיאור התהליכים
האטומיים, דבר שהיה זר לתורות הקלאסיות. כמו כן, הוא גילה
שבהתנהגות הסטטיסטית של חלקיקים השרויים בתנודות הרמוניות
מסביב לנקודת שיווי משקל אין להביא בחשבון אלא מצבי תנודות
כאלו, שהאנרגיה שלהם היא כפולה שלמה של תדירות החלקיק
בקבוע פלאנק. מה תהא מציאות שאינה מוגדרת עוד כפונקציה
של רציפות?
הסטטיסטיקאים, יחד עם הפונדקאי
שלהם שנותן להם את קיומם, התקשורת,
ממשיכים לסרב להכיר במה שבו נתקלו
ואוחזים באמונתם ש”הדבר כשלעצמו”,
“המציאות האמיתית”, לא נלכדו משום טעות
בטכניקת העבודה ובכיול מכשירי המדידה
בוהר התכתב עם הייזנברג בקשר למחלוקת הזו ביניהם. יכולנו
לראות מתוך מה שצוטט לעיל את זאת שהסובייקטיביות שעליה
מדבר הייזנברג הנה למעשה האופן שבו הוא מדבר על אי-השלמות
כבעיה אפיסטמולוגית. כלומר, שהתקווה של פרויד להפרדה הזו
בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי, ובמונחי פרויד, בין המציאות לבין
הסובייקט, או בין הפנימי לבין החיצוני, היא אידיאל שעדיין מותאם
לאידיאל הקלאסי, אך אינו ישים עוד עבור ההתנהגות התת-אטומית.
עבור בוהר אי-המושלמות הזו כאמור אינה מגבלה אפיסטמולוגית כי
אם מגבלה אונטולוגית. שכן לו היה מדובר במגבלה אפיסטמולוגית
ניתן היה לחשוב שכדי להגיע אל “הדבר כשלעצמו” אפשר היה להביא
בחשבון את אפקט המכשיר ולנטרל אותו עם הכלים שמתמחה בהם
הסטטיסטיקה - ולא כך היא. על כן, אין מדובר בכך שהתערבות
המכשיר-הצופה-המדען מפירה את האפשרות ללכוד את האובייקט
הנמדד כשלעצמו, כי אם בזאת שלאובייקט עצמו אין את האפשרות
ללכוד את שני הממדים, אין לו את שני הממדים “בו-בזמן”. לו ניתן היה
לנהוג כפי שנוהגת הסטטיסטיקה של הבחירות כי אז יכולנו לומר שיש
מטה-שפה, מה שבשפת הפסיכואנליזה אנו נוהגים לסמן כאחר של
האחר. לומר זאת מניח את קיומו של מישור מטה-שפתי אשר על גביו
נוכל להימלט מפני האנטגוניזם, אי-הרציפות, אי-המושלמות, הטעות
של התפיסות-המדידות-הסקרים-המדגמים, ובסיועו להגיע תוך נטרול
רעשי הטעות אל “הדבר כשלעצמו”. הסטטיסטיקה במובן זה משווקת
לנו סוג של מטה-שפה כפי שמשווקים לנו זאת בעקיפין רעיונות של
צדק או שוויון או כל זכות אחרת במסגרת הצהרות אבסטרקטיות.
מול זה אנו מצויים בפני תפיסה אחרת של מציאות, זו שאינה
נשענת עוד על רציפות או על שלמות כי אם על אי-מושלמות ואי
רציפות. היזכרו נא כיצד הגדיר לאקאן את הסובייקט במאמרו על
חתירת הסובייקט: הסובייקט הוא חתך ברציפות של הממשי. אין
ספק שזה מעלה בפנינו שאלה כפולה: האם אכן הממשי רציף?
האם לא משתנה דבר בקשר לממשי לאורך ההוראה המאוחרת
יותר של לאקאן בעניין זה? האם יש טעם להבחנה הזו בין המציאות
לבין הממשי? בדיוק לאור כל מה שאני אומר עד כה, מהי המציאות
הזו שתלויה על בלימה? האם אין היא אריג מחורר, לא שלם, שעשוי
טלאים-טלאים?
אין ספק שעבור צרכני הסטטיסטיקה אין אפשרות להביא בחשבון
צילום: דני כפרי