13 / 60
לזכרהשל ד”ר יוכי בן-נון ז”ל
13
על אמא, מאת הגיסה-דניאלה
רבה הרבה יותר ובדאגה גוברת.
התרופות היו חזקות, חלקן ניסיוניות, עם תופעות-לוואי שנעשו
יותר ויותר קשות. יוכי נשאה הכל באיפוק, באומץ נדיר, בגבורה
שהותירה אותי מלאת פליאה והערכה . רוב מכריה וחבריה
לעבודה ולפעילויותיה הרבות כלל לא ידעו על מחלתה, והיא
גם לא הזכירה את הדבר בשיחות משפחתיות. האשה שטיפלה
במשך כל כך הרבה שנים בכל כך הרבה הורים שלילדיהם
בעיות קשות וכואבות, שתמכה בכל כך הרבה חולי סרטן ובבני
משפחותיהם, ובאנשים זקנים וחרדים, לא חיפשה אמפטיה,
השתתפות בצער, התחשבות ב”מצבה”. להפך. הזמן שהקדישה
לאחרים רק הלך והתארך.
אחרי שפרשה מ”מאיר” עוד המשיכה לבוא לבית החולים ללמד,
להנחות קבוצות שונות ולייעץ. שעות וימים עשתה בבית הדיור
המוגן “משען נאות אפקה”, ושעות רבות אחרות הקדישה לכל
שאר פעילויותיה הענפות, בהסתדרות הפסיכולוגים, שבראשה
עמדה כארבע שנים, ובעמותות שונות. בין היתר גם “אימצה”
גברת זקנה מדיירות “משען” שהחליטה, מצידה, “לאמץ” אותה
ויוכי תמיד מצאה זמן לצאת איתה לבית קפה, לתיאטרון,
ולמקומות אחרים.
את השמחה הגדולה, העמוקה, המלאה, הביא לחייה נכדה יואב,
בנה של אלה, שמאז לידתו האור שידע לזרוח, גם בזמנים קשים,
מעיניה של יוכי, התחזק וגבר וקרן והאיר את סביבתה.
לפני כשנה חליתי אני בסרטן. האבחנה הייתה: נדיר, אגרסיבי,
מסוכן. יש לנתח ללא דיחוי ולהמשיך עם כימותראפיה והקרנות.
הראשונה שסיפרתי לה הייתה יוכי, שמיד נכנסה לפעולה. היא
דאגה שהאשפוז יהיה בבית החולים “מאיר”, שהניתוח לא
יידחה, המתינה יום שלם שאתעורר מן ההרדמה והייתה האדם
הראשון שראיתי כשפקחתי את עיני. היא ביקרה אותי בכל יום
במהלך האשפוז, הסיעה אותי הביתה והייתה מוכנה לדאוג
לכל צורך שיתעורר, למרות שכמו שידעתי, היא כבר סבלה אז
בעצמה מרוב תופעות הלוואי הקשות שפקדו אותה בחודשי
חייה האחרונים.
באוגוסט, נפגשנו
5 ,
בזמן שחלף מאז ועד מותה, ביום רביעי
לעתים קרובות יותר מאי-פעם, שוחחנו בטלפון פעם-פעמיים
ביום, ולמרות שידעתי בדיוק ממה היא סובלת, וכמה קשה לה
לישון, לאכול, ללכת, היא השתדלה לכוון את רוב השיחות אלי,
למצבי, ומיעטה להזכיר את בעיותיה וכאביה שלה אלא בתשובה
לשאלותי המפורשות.
אני זוכרת כמה קשתה עליה ההליכה כשהסעתי אותה לקונצרט
האחרון בעונה של הסדרה שעליה היינו מנויות יחד בתזמורת
הפילהרמונית. הצעתי להוריד אותה ליד “היכל התרבות”
ולהמשיך לחנייה, שהייתה מעט מרוחקת משם, אבל היא
- כרגיל - התעקשה שלא “להטריח” אותי. כל פסיעה שלה
להיכל הצריכה תעצומות נפש כדי להתגבר על הכאבים בכפות
הרגליים ועל חולשת הגוף כולו. הייתה זו הפעם הראשונה מאז
הכרנו לפני כל כך הרבה שנים שהיא אמרה לי, בתום הקונצרט,
“הפעם באמת היה לי קשה להתרכז במוסיקה”. ליבי צנח.
כשיוכי סיפרה שבשיחה השבועית שלה עם בנה יוני שהיה
בסן פרנציסקו הוא שאל אותה, “אמא, את רוצה שאני אבוא?”
והיא ענתה “כן”, כבר פחדתי. בצדק. אלה ויוני אישפזו אותה
ביולי והיא נפטרה שם בחמישה
31-
בתל השומר ביום שישי ה
באוגוסט.
יוכי התבוננה בחיים, ובמוות, בעיניים בהירות ובמבט ישיר. איני
מכירה אנשים רבים נוספים, לבד מוורדי, בעלי-אחיה, ומיהודית,
אמם, שיחסם לעולם הסובב אותו ואל עצמנו, בני האדם, היה כה
מציאותי ונבון, ושאישיותם הייתה כה קורנת.
בכתבים שהשאירה אחריה, ספר שהחלה לכתוב לאחר מותו
של איציק בשם “מדיאלוג למונולוג” המתאר את שנות האבלות
הראשונות שלה, התייחסה יוכי לקושי שלה, כאלמנה טרייה
וכחולת סרטן, לטפל ולתמוך בחולים אחרים ובבני משפחותיהם,
פעילות - שלמרות הבעייתיות הרבה - היא החלה לעסוק בה
זמן קצר מאוד אחרי מותו של איציק ובהיותה היא עצמה שרוייה
עדיין באבל כבד. בין היתר כתבה:
“שאלה נוספת שהתחבטתי בה הייתה אם אוכל לטפל באנשים
אחרים, עד כמה אהיה פנויה נפשית למכאוביהם... יש שיעצו לי
להתרחק, לדאוג לעצמי בלבד. יש שאמרו לי: לא, הטיפול הוא
חלק מזהותך, המשיכי בו, אל תוותרי גם אם יהיה קשה. הדילמה
קשה, גם מבחינה אתית. עד כמה יכול מטפל כשהוא חולה,
ו/או פגוע-נפשית, להעניק את הטיפול המיטבי? עד כמה מותר,
אפשר, לשתף את המטופלים באירועים שזה עתה חווית את
עצמך? אין לכך תשובה חד-משמעית...
“...לעתים נדמה שעדיף היה שלא לעבוד, ולעתים העבודה מאוד
מסייעת, ובסופו של יום אני יוצאת מחוזקת. גם כיום יקרה
שבמהלך טיפול אני לפתע מוצפת בזיכרונות ומחשבותיי נודדות
לסיפורי האישי, לאו דווקא מסיבה מובנת לי, או מתוך הקשר
כלשהו באינטרקציה הטיפולית שאני מודעת לו. מספר פעמים
עלו בעיני דמעות והחנק בגרוני כמעט שחייב אותי להפסיק את
המפגש. תקריות קיצוניות אלה היו רק בשבועות הראשונים
לאחר מותו של איציק ודעכו. אך עדיין, פעמים רבות אני מוצאת
עצמי מזדההמאדעםהמטופל/ת, או נגררתלהשוואהבין סיפורו
לסיפורי, תוך שאני תוהה עד היכן להתיר לעצמי להיגרר...
“עמיתה משכנעת אותי להמשיך, גם לטפל באחרים וגם לטפל
בעצמי. המטפלת שבי, היא טוענת, היא חלק בסיסי מהזהות
האישית, ולכן, עם כל הקושי הרגשי, אסור לי לוותר על פן זה.