9 / 60
לזכרהשל ד”ר יוכי בן-נון ז”ל
9
על אמא, מאת הבת-אלה
הביתה היא מיד הייתה עושה פיפי על הרצפה בסלון. התחלתי
להתייעץ עם מומחים בתחום, בדיוק כמו שנהיה פופולרי
להתייעץ עם יועצות הנקה ושינה לגבי התינוק הרך שלא
בדיוק מתפקד בהתאם לציפיות ההורים והספרות האקדמית
בנושא... אפילו הזעקתי את דניאלה הדודה, המומחית לכלבים,
לביקור בית. ואחרי שהורידה את ג'יני לטיול ארוך ארוך, נחשו
מה?! גם לה היא עשתה פיפי בסלון.
התחלתי לאבד סבלנות. וזה היה רק תסמין אחד מיני רבים.
התמונה הייתה הרבה יותר מורכבת. הסתבר שג'יני סבלה
מחרדת נטישה. אחרי כחודש קשה של נזקים (רשימה חלקית:
דלת כניסה אכולה, קירות מקולפים, מגפיים הרוסים, ספה
קרועה, נביחות בלתי פוסקות שהטרידו את השכנים) רציתי
רק למסור אותה. לא יכולתי יותר להתמודד איתה.
בשיא המשבר אמא נכנסה לתמונה והתחילה לתפקד כמו
פסיכולוגית, אבל לא של ילדים אלא של כלבים. ואזכיר -
מדובר במישהי שעד אז לא הייתה מוכנה לתת לכלב להתקרב
אליה ברדיוסשל עשרהמטרים... ברגישות, בחמלה ובאמפתיה
הבינה אמא שלג'יני הייתה ילדות קשה, ובדיוק כמו שחמש
השנים הראשונות בחיי ילד הן גורליות להתפתחותו, כך זה
כנראה גם אצל כלבים.
במקרה זה נדרשת עבודה רבה וסבלנות אין קץ לנסות לתקן
טראומות ילדות. אבל באופטימיות שכה אפיינה אותה בחיים
באופן כללי אמא, בניגוד אליי, האמינה שזה אפשרי ושתמיד
יש תקווה ואפשרות לשינוי.
רוב חייה, אמא וכלבים ממש לא היו סיפור אהבה. עד שהגיעה
ג'יני. בעצם עוד הרבה לפני שאני התאהבתי בהאמאהתאהבה
בה, ועוד הרבה לפני שהגיע יואב, אמא נהפכה לסבתא של
ג'יני. אני לא בדיוק זוכרת איך זה התחיל, אבל אמא נהגה
לבוא כמעט יום-יום להוריד את ג'יני לטיולי אחה"צ. ככה
נעשה הבונדינג הראשוני, בתואנה של עזרה לאלה שעובדת
עד שעות מאוחרות ולא יכולה לטפל בכלבה. אלה היו טיולים
מושקעים, ארוכים, של שעה ויותר ברחבי השכונה שלי, מצד
מישהי שכלל לא הייתה חובבת ספורט. אבל כשזה נגע לג'יני
אמא בכל פעם הפתיעה מחדש. אפילו קצת כעסתי עליה
שהיא מפנקת אותה יותר מדי ומרגילה אותה לטיולים ארוכים,
כאלה שלי אין זמן לעשות איתה.
לאט לאט התחילו להכיר אותה השכנים שלי, בעלי הכלבים,
והיא נהפכה לדמות מוכרת בשכונה. זרים היו נעצרים,
משוחחים איתה וניגשים ללטף את ג'יני. הכלבה ייצרה
סביבה אינטראקציות חברתיות חדשות. אמא אף פעם לא
הודתה בריש גלי שגי'ני תורמת לבריאותה הנפשית ומפיגה
שנה אחרי לימודי
40 .
את בדידותה. אבל זה היה ברור לשתינו
התואר הראשון של אמא בפסיכולוגיה, ג'יני הוכיחה לאמא
את מה שמחקרים פסיכולוגיים כבר טוענים שנים: שלפני
שלוקחים פרוזאק, כדאי לאמץ חיית מחמד.
בערך חצי שנה אחרי שאמצתי את ג'יני נסעתי לכמה ימים
לחו"ל עם חברה. אמא כמובן הסכימה לקחת את ג'יני אליה.
הבעיה הייתה שלא ידעתי מה לעשות בנוגע למקום השינה של
ג'יני. בשלב זה ג'יני כבר ישנה איתי במיטה, מתחת לפוך. ולא
רק זה, אלא שבמהלך הלילה הייתה יוצאת מדי פעם מהפוך
לנשום אוויר ולא הייתה מצליחה להתכסות לבד שוב ולכן
הייתה מעירה אותי עם טפיחות עם הכתף כדי שארים את
הפוך ואאפשר לה לזחול פנימה. כלבה מפונקת כבר אמרתי?!
כשהשארתי את ג'יני אצל אמא התפתלתי. לא נראה לי סביר
לבקש ממנה לתת לג'יני לישון איתה במיטה ובטח שלא צמוד
אליה, מתחת לפוך. די חששתי שג'יני תתקשה להרדם ולא
הייתי שקטה לגבי הנסיעה. אחרי הלילה הראשון הסתבר