10 / 60
הסתדרותהפסיכולוגים בישראל
על אמא, מאת הבת-אלה
10
שג'יני פשוט קבעה עובדה בשטח. כשאמא נכנסה למיטה,
ג'יני הצטרפה אליה. כל כך פשוט.
אמא התחילה להתנהג יותר ויותר כמו סבתא: כל ביקור
יומי לווה במסרון עדכון סטטוס (עשתה פיפי/קקי, קקי רך/
קשה, אכלה/לא אכלה, פגשה כלבים חברים בשכונה וכו').
ממש כמו דיווח על טיפול בתינוק. בהתכתבות הבוקר שלנו
במסרונים היא כמעט תמיד שאלה לשלום ג'יני, לפעמים לפני
ששאלה לשלומי. אמא הייתה אחראית על האספקה הקבועה
של פסטרמה וגבינה צהובה שנועדו אך ורק לג'יני. בנוסף,
אמא הייתה מבשלת במיוחד לג'יני - מאכלים צמחוניים כיאה
לצמחונית - קינואה, טחינה, ירקות מאודים, אבל גם עוף.
ללא ספק אמא נהפכה לדמות משמעותית בחייה של ג'יני וכך
גם ההפך. אמא ואני היינו היחידות שזכינו למה שאמא כינתה
"ריקוד הגשם של ג'יני" - כשהיינו פותחות את דלת הכניסה
היא הייתה רצה אלינו, מתרוממת על שתי רגליה האחוריות
ומתנועעת כמו במין ריקוד, שמחה לבואנו. כל מי שהכיר את
אמא נפעם ונדהם נוכח המהפך שחל בייחסה לכלבים. זה
היה כמעט בלתי נתפס. האהבה לג'יני פתחה את אמא גם
כלפי כלבים נוספים והיא החלה לגלות גילויי חיבה לעוד כמה
הולכי על ארבע בסביבתה הקרובה: כך למשל הרשתה לאהוד
וצופי להביא עימם לביקורים אצלה את הכלב של הבת שלהם
(שהיה דיכאוני, אולי אמא חשבה שתוכל לטפל בו...), ומקסי,
הכלבה של טל ומרים, זכתה בליטופים וביחס חם בכל ביקור
אצלם.
אמא התחילה להתעניין יותר ויותר בעולמם של הכלבים,
ומאחר שהיא כבר הייתה פנסיונרית ולי לא היה זמן, נהגתי
לבקש ממנה לקרוא ספרים מקצועיים ומאמרים אקדמיים
בנושא ולסכם לי אותם, כמו למשל חומר על מחלות נפש של
חיות מחמד, המדריך השלם לאישיות הכלב ותרומתם של
כלבי שירות לטיפול בילדים אוטיסטים ופגועי טראומה. אמא
הייתה מוקסמת ומרותקת מהדברים החדשיםשלמדה. גייסתי
אותה לסייע לי בכתיבת ספר-ילדים המספר על מערכת
יחסים בין ילד לכלבו ואף למיזם של עמותה בריטית המטפלת
בילדים אוטיסטים ובבני משפחותיהם בעזרת כלבים. בימים
אלה אני עוסקת בהוצאה לפועל של שני פרוייקטים אלה,
שיוקדשו לאמא.
בחודש האחרון לחייה, בשל הטיפול הכימותרפי, אמא הייתה
חלשה ולא במיטבה. עד אז היא הייתה נוהגת להגיע אלינו
שלוש-ארבע פעמים בשבוע לבלות עם יואב וג'יני, ואף היתה
יורדת עם שניהם יחד לטיול בשכונה, דבר שהיה קשה אפילו
לי. בחודש האחרון הגיעה אלינו פעמים ספורות בלבד. היא
סיפרה בצער שיואב, שתמיד שמח כל כך לבואה, כבר לא
ממש מזהה אותה, אבל ג'יני, לעומתו, עדיין ממשיכה בקבלת
הפנים המלכותית וב"ריקוד הגשם". ככה זה, כלבים הם חברים
נאמנים, עד הסוף המר.
אמא, אני בטוחה שאת חסרה מאד לג'יני,
כמו שאת חסרה לכולנו.
מקווה שהגעת לשלווה ולמנוחה.
2013
ג’יני, אמא ואני, סביבות
יוכי - סבתא לנכד ראשון - יואב