8 / 60
הסתדרותהפסיכולוגים בישראל
8
אמא וג’יני
רוב חייה, אמא וכלבים לא ממש היו סיפור אהבה. וזה
אנדרסטייטמנט. אמא סלדה מכלבים, פחדה מהם ושמרה
מהם מרחק בהקפדה קיצונית ממש. זה נבע ממשהו מאד
עמוק וקמאי שכנראה השרישה בה סבתא יהודית, אמא שלה,
מגיל אפס. האגדה המשפחתית מספרת שסבתא יהודית,
בהיותה בת עשרה בעיירה בפולין טרום עלייתה לארץ, הייתה
עדה למקרה מזעזע שבו כלב מגזע רועה גרמני של השכנים,
שהיה אמור לשמור על עריסת תינוקם שהוצבה בגינה, התנפל
לפתע על התינוק, הוציא אותו מעריסתו, טלטל ונשך אותו
למוות. מאז סבתא לא יכלה לשאת כלבים בסביבתה והעבירה
את הפוביה הזו לאמא.
מאז ילדותי אני מכירה את הסיפור והבנתי את הטראומה
שסבתא נשאה, אבל אף פעם לא ממש הבנתי איך זה שאמא
שלי, פסיכולוגית התפתחותית, שכל כך אוהבת ילדים וטיפול
בהם הוא המקצוע שלה, לא סובלת כלבים?! הרי ילדים וכלבים
שייכים בעצם לאותה קטיגוריה... מבחינתי זה היה בלתי נתפס
איך יכול אדם לאהוב את המין האחד, ולא את השני. בעיני
זה גבל בסתירה לוגית. כפי שאתם יכולים להבין, זה היה חזק
ממנה. אבא, שהיה חובב כלבים מושבע וגדל בילדותו מוקף
בהם נאלץ לוותר על חברתם עם נישואיו לאמא, וכך גם אנחנו
הילדים. חזור ושנה שמענו אחי יוני ואני את המשפט: "בבית
שלי לא יהיה כלב. כשתגדלו, בבית שלכם תעשו מה-שאתם-
רוצים!".
לקח לי אי אילו שנים (ליתר דיוק עשר) שבהן חייתי בבית שלי
ולבסוף אימצתי כלבה. זה היה כמה שנים אחרי שאבא נפטר,
הייתי בודדה ועצובה ובדיוק עברתי לדירה חדשה וטל ומרים
(הבני דודים) החליטו שזה יעשה לי טוב. אז בבוקר שבת אחת
חיות בכפר שמריהו
SOS
נסענו טל, רועי, נדב ואני לסניף של
ופגשנו את ג'יני (שבכלל הייתה במקור ג'מה), ג'ק ראסלית
מעורבת בת כשנה, מכונסת, שקטה ועצובה. היא מצאה חן
בעיני רועי והוא החליטשהיא הנבחרת. לי ממש לא הייתה דעה
בנושא. רק שמחתי שהיא קטנה בגודלה ומחונכת לצרכים. טל,
שקצת מבין בכלבים, היה טיפה מודאג שהרי הכלבים מהגזע
הזה ידועים כאנרגטיים, היפראקטיביים ונמרצים הדורשים
אילוף נוקשה, והוא לא היה בטוח שהיא תתאים לי, בייחוד לא
ככלב ראשון. אבל מתנדבי העמותה מיהרו לבטל את חששותיו
והבטיחו לנו שהיא כלבה עדינה ורגועה. ממש.
חצי שעה אחרי כן, בבית של טל ומרים, התגלתה תמונה
הפוכה לגמרי בדמות הוריקן קטן. ג'יני התרוצצה כאחוזת
אמוק בכל הבית, עברה בהתלהבות ובקפיצות מחדר לחדר
ואף חטפה לנדב את הבובה האהובה עליו. בקושי הצלחנו
להציל אותה. פתאום התחיל להתבהר לנו למה זרקו אותה
מארבעה בתים... אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
בשלב זה נתקפתי בחרדה קלה, שרק הלכה והתגברה
כשהגענו הביתה והיינו פתאום לבד. רק אני והיא. יכול להיות
שזה מצלצל לכם מוכר, רק בהקשר אחר, של חזרה הביתה
מבית החולים עם תינוק ראשון. גם כאן, מתברר שאתה אף
פעם לא יכול להיות באמת מוכן לזה, ולא משנה מה סיפרו לך,
המציאות תתגלה כשונה לגמרי.
אמרו למשל שגי'ני מחונכת לצרכים. אז אמרו. לא הצלחתי
להבין את הכלבה. הייתי לוקחת אותה לטיולים ארוכים
בשכונה והיא לא הייתה עושה את צרכיה, אבל ברגע שנכנסתי
על אמא, מאת הבת-אלה
(יוני בבטן)
1979 ,
קבלת הדוקטורט