7 / 60
לזכרהשל ד”ר יוכי בן-נון ז”ל
של פוסט-דוקטורט בפסיכולוגיה פדיאטרית והתפתחות
הילד.
כשחזרנו ארצה, הצטרפתי לראשונה להפ”י, מתוך הבנת
החשיבות שיש להשתלבות בארגון מקצועי, לשם קידום
המקצוע. באותם ימים החל לפעול גרעין שייסד את
החטיבה ההתפתחותית, ושמחתי להימנות עם פעיליו.
בהמשך שימשתי כיו”ר השני של החטיבה ופעלתי, עם
משרד הבריאות, להרחבת פעילות המכונים להתפתחות
הילד בארץ ובעיקר - לגיבוש תפקיד הפסיכולוגים
ההתפתחותיים שבצוותים.
התקבלתי לבית החולים מאיר, למחלקת ילדים,
1983-
ב
כפסיכולוגית ראשונה, במטרה להקיםשם מכון להתפתחות
הילד. לאחר שנים של מאמצים ועקשנות אכן נבנה שם מכון
מכובד ובעל מוניטין, הנחשב מהטובים בארץ כיום.
בהמשך, פעלתי לפיתוח צוות פסיכולוגים, אשר יהווה
תשתית לשירות פסיכולוגי בכל מחלקות בית החולים
למען המאושפזים ולמען חולים במחלות כרוניות, הנזקקים
לטיפולים מרובים, ומתמודדים עם מצוקות פיזיות ונפשיות
עקב מחלתם.
במקביל, פעלתי עם קבוצת מייסדי החטיבה ההתפתחותית
בהפ”י, בראשם פרופ’ רבקה יעקבי, ד”ר בני פלדמן, ד”ר
רבקה רייכר וטובים אחרים, למיסוד תחום זה בשדה
המקצועי ובמערכות הבריאות.
מוניתי לפסיכולוגית ראשית של בית החולים.
1993-
ב
יחד עם עבודתי הטיפולית במערכת הציבורית, פעלתי תמיד
בשורות הפ”י ומועצת הפסיכולוגים, לשם קידום תחומי
הפסיכולוגיה ההתפתחותית והרפואית, הן בעבודת השדה
והן בתחום החוק, מול מקצועות אחרים. נושא מעמדו של
הפסיכולוג היה תמיד קרוב ללבי, והצורך בהשקעה בביסוסו
ובקידומו נראה לי חשוב ביותר.
הקמתי, עםחברותי צילהטנא ונחמהרפאלי, את
2000
בשנת
מערכת “פסיכואקטואליה”, בטאון הסתדרות הפסיכולוגים,
המכנס מידע שוטף ומאמרים מייצגים מעולמנו, למען כל
חברי הפ”י.
התפקיד כיו”ר הפ”י וחזון להמשך
נבחרתי לעמדת הפיקוד כיו”ר הפ”י, לקדנציה
2009
בשנת
שנים.
4
בת
בתפקידים השונים בשירות הפ”י ראיתי מחויבות קהילתית,
החשובה לא פחות מאשר העבודה הקלינית. ראיתי בכך
גם אתגר, שאפשר לי לתרום מיכולתי לקידום נושאים
שונים ברמה ארגונית וארצית: הרחבת השירות הציבורי
למטופלים, הגברת המודעות לחשיבות הטיפול הפסיכולוגי,
הן במשרדים הרלוונטיים והן בקרב הסוכנים בקהילה כגון
קופות החולים.
מטריד לראות את המגמה החברתית המצמיחה שלל של
עיסוקים קיקיוניים בטיפול כגון “מטפל זוגי”, “ליצן רפואי”,
“מלווה רוחני” ועוד כאלה, אשר יוצרת זילות בתחום הטיפול
ומבלבלת את קהל המטופלים התמים. מול תהליכים אלה,
הייתי שמחה לראות את הפסיכולוגים מאוחדים יותר,
מניחים בצד את המאבקים ביניהם על “ייחוד התחום”
או “עליונות” גישה זו או אחרת, ומתאחדים לשם פעילות
משותפת למען המקצוע והמכנים המשותפים לכולנו. יש
צורך רב בעיני לפעול בשיתוף עם המל”ג למען רגולציה
של ההכשרה המקצועית והתעסוקה בשדה, למען המשך
ההשתלמויות לפסיכולוגים, העמקת הידע והרחבת העיסוק
לתחומים חדשים בכל המומחיויות. יש צורך בהרחבת
החקיקה לשם הגדרה טובה יותר של גבולות המקצוע,
הן למעננו והן למען המטופלים, יש צורך בחיזוק נוכחותו
ומעמדו של הפ”י במודעות הציבור, והעצמת קולו בנושאים
חברתיים רבים יותר. כולנו רוצים לראות הפ”י גדול יותר,
חזק יותר, ומשמעותי יותר.
ואחרון: אני מבקשת לקרוא לחברינו הצעירים לא רק
להצטרף לשורות הפ”י, אלא להתנדב ולתרום במסגרתו,
לעשות לטובת הארגון והמקצוע ככל שניתן.
לא רק כתרומה לחברה, אלא כדרך של התפתחות אישית
והתמודדות עם אתגרים, אשר מעשירה ומפתחת, לא פחות
מן העבודה הקלינית.
7
2014
פרופיל אישי, התפרסם בגליון פסיכואקטואליה, יולי