21 / 68
פסיכואקטואליה
21
את תחושותיו ואת מחשבותיו בעזרת המטפל שמהדהד
אותן עבורו. עבור תומר, שההבעה הרגשית שלו הייתה דלה
במיוחד ושכמעט לא ביטא תחושות, זו הייתה התחלה של
מפגש עם עצמו.
אולם משהו קרה בטיפול לאחר כחצי שנה, והטיפול הופסק.
אחזור לכך בהמשך, אחרי שאתאר את העבודה עם ההורים.
העבודה עם ההורים
כעת אחזור אל אזור הקונטקסט שבמנסרה של פלומבו,
הסביבה שבה הילד גדל והפונקציות הפסיכולוגיות
שהמבוגרים ממלאים עבורו.
כדי שהורה יוכל למלא פונקציות רגשיות עבור ילדו, נדרשות
ממנו יכולת אמפתית ויכולת להניח בצד את צרכיו ולהתמקד
בצורכי הילד. עליו להיות בעל עצמי מגובש, קוהסיבי, באופן
שהמטלה לראות ולהיענות לצורכי הילד לא תאיים על
תחושת הנפרדות שלו, וכן שלא יכפה את צרכיו כמבוגר לתוך
האינטראקציה עם הילד.
כשעוסקים בילד עם לקויות למידה, המפגש הופך למורכב
יותר גם עבור הורה עם עצמי קוהסיבי. אורנשטיין מציינת
שבשל המתח הכרוני הכרוך בטיפול בתינוק פגוע יש קטיעות
צפויות באמפתיה ההורית אשר עשויות לעורר אשמה
.)2007 ,
ובושה שעלולות להביא לגוננות מוגברת (אורנשטיין
כשמדובר בלקויות למידה שהביטוי המוקדם שלהן עשוי
להיות היעדר ויסות תחושתי, מוטורי ואחר, ההורים מתוסכלים
בשל תחושת חוסר היעילות בטיפול, וכך האמפתיה שלהם
נשחקת. בדינמיקה המורכבת שבין ההורה לילד עם לקויות
למידה מתרחשות כמה תופעות:
ההורים מתקשים לפענח את הרמזים, את המניעים ואת
•
הצרכים של התינוק או של הילד עם לקויות הלמידה,
וכך מתקשים להיענות באופן מותאם לצורכי הנראות או
האידיאליזציה. אין זה מפתיע: קשה מאוד להרגיע תינוק
בלתי מווסת ולא שקט או להתפעל מילד איטי ומסורבל
בשפה או במוטוריקה. קושי זה מחריף במיוחד כאשר
להורים יש תחומי חסר דומים.
בשל מערכת מוחית לא בשלה, תינוקות וילדים מתקשים
•
להפיק את התגובות ואת ההיענות שהם זקוקים לה. אף
שהיכולת לעורר תגובות היענות מקיימות ומחזיקות חיים
היא מולדת, הרי שילדים אלו לא תמיד מצליחים לתת
רמזים לצורך כך. עקב כך הם לא תמיד מסוגלים לעשות
שימוש בהורים כזולתעצמי (לצורך הרגעה, התפעלות
.)
Palombo, 2001
וויסות) (
מנגנון המשוב בין ההורה לילד, שבו שני הצדדים צריכים
•
אישור ותיקוף, משתבש. כאשר הילד אינו מצליח בשל
קשייו לתקף ולאשש את ההורה כהורה טוב, ואף מעורר
בו אשמה ובושה, הוא פוגע בערך העצמי של ההורה.
גם ילדים הם זולתעצמי עבור המבוגרים, ומתחזקים את
תחושת ההורות הטובה. כשההורה מצדו אינו מצליח
להיות זולתעצמי עבור ילדו, הילד גדל בלי תחושת ערך
עצמי מוצקה, בלי יכולת לווסת מתח וחרדה, לווסת
תחושת ערך וליהנות מעצמו וממעשיו.
אם מתרגמים תובנות אלה למפגש של המטפל עם ההורים,
אלה הם מוקדי העבודה:
- כמטפלים
א. מפגש עם החוויה הסובייקטיבית של ההורה
עלינו להיות מוכנים למצוא אצל ההורה תחושות כעס כלפי
הילד ואכזבה ממנו, כמו גם אשמה, חרדה ובושה, ולתת
להן מקום והכרה. יכולת המטפל להיות אמפתי לתחושות
המורכבות היא קריטית בבניית הברית הטיפולית עם ההורה,
עוד לפני התחלת הטיפול בילד. כך המטפל נהיה זולתעצמי
עבור ההורה בתהליך שעתיד לאפשר להורה להיות כזה עבור
ילדו.
בפגישות הראשונות עם הוריו של תומר ניתן מקום לחרדה
שהם ביטאו באשר לקשייו, חרדה מן האפשרות שהלקות
תפגע בעתידו. הם חוו תסריט בלהות שבו הוא אינו יודע
לקרוא, נושר מבית הספר, משוטט ברחובות, הופך לעבריין
ומסיים את חייו בבית הסוהר. הניסיון לפגוש את החרדה
ולהבין את מקורותיה הוביל להיכרות עם ההורים בהקשרים
של למידה ושל חשיבותה במשפחתם ובמשפחות המוצא
שלהם. הרגעת החרדה, מידע על הלקויות ובעיקר על תחומי
החוזק, אפשרה לפתח ציפיות ודרישות מותאמות יותר
מתומר. כשהמידע משתלב בנרטיב של ההורה באופן שבו
הוא תופס את הילד ואת הלקות, ההורה מצליח לייצר נרטיב
קוהסיבי יותר.
- תפקיד
ב. תרגום החוויה הסובייקטיביתשל הילד להורה
נוסף של המטפל הוא תרגום של החוויה הסובייקטיבית
של הילד להורה באמצעות היכרותו של המטפל את עולמו
הפנימי של הילד בחדר הטיפולים. כך נוצר גשר בין ההורה
) פיתחה מודל לטיפול
Ornstein, 1984
לילד. אורנשטיין (
קצר מועד שבו המפגש עם החוויה הסובייקטיבית של הילד
מתורגמת לעבודה ייעוצית עם ההורים, כדי שיוכלו להרחיב
אצל ילדים עם לקויות למידה, החוויה
האומניפוטנטית כצורך התפתחותי
נפגעת, משוםשהם פוגשים מוקדם
מדי את הפגיעה בגוף דרך המסורבלות
המוטורית או השפתית