21 / 68
פסיכואקטואליה
21
חווים אינם אלא פרשנות עצבית, שמשתנה לחלוטין כאשר
תפקוד מוחי כלשהו נפגע, למשל. כאשר מורידים את רכיב
החוויה האנושית, קשה להצביע על דבר "אובייקטיבי"
(משל העץ הנופל ביער ממחיש זאת היטב). תמיכה נוספת
לגישות הסובייקטיביות ניתן למצוא גם בפיזיקה המודרנית.
תורת הקוונטים ותורות היחסות מלמדות מזווית מדעית
על הטבע הסובייקטיבי והדינמי של מושגים כגון זמן, חומר
ומרחב, שעד לא מזמן נראו כאובייקטיביים ומוחלטים.
על פי הזן בודהיזם, האמונה המוחלטת בפרשנויות
ובמושגים המצמצמים את המציאות עשויה לייצר סבל
נפשי, או בשפה פסיכולוגית, נוירוזה. המושגים התבניתיים
הופכים לדיבור פנימי, וזה מתפתח לתאוריות פנימיות
שלפיהן אנו תופסים ומפרשים מציאות פנימית וחיצונית.
חשיבה תבניתית מהווה כר פורה לפתולוגיות. אמירה
המיוחסת לפרויד מגדירה את האדם הנוירוטי כחסר
יכולת לשאת באמביוולנטיות. אנו מספרים לעצמנו
סיפורים על נפשנו ועל נפשו של הזולת ומאמינים בהם.
הפרשנויות שלנו למציאות מתנגשות תדיר עם אלו של
זולתנו, ואף עם פרשנויות אחרות של עצמנו. מכאן הדרך
קצרה לקונפליקטים תוך נפשיים (העשויים להתבטא,
למשל, בדיכאון, חרדה, זעם נרקיסיסטי, פרנויה ואשמה)
ולקונפליקטים בין אישיים (שעשויים להתבטא, למשל,
בוויכוחים אידאולוגיים ומלחמות דת).
טעות נפוצה בקרב המערב היא המחשבה שהבודהיזם
שולל מושגים ופרשנויות, ומעודד זניחה שלהם. הדבר נכון
לגבי זרמים מסוימים, ומתבטא בפרישה של נזירים לחיי
מדיטציה ונוודות. אולם, בגישות המתונות יותר, אין כל רע
במושגים ובפרשנויות, למרות שמבחינה פילוסופית הם
נחשבים מטעים. אין נזק בשימוש במושגים ובפרשנויות,
וכמובן שלא היינו יכולים לקיים ציביליזציה בלעדיהם. אולם
ישנה הבחנה חשובה בין יצירת המושגים ושימוש בהם כדי
לתפקד בחברה, ובין האמונה המוחלטת בהם. הבודהיסט
ישתמש במושגים ובפרשנויות ככל אדם, אבל יתייחס
אליהם כאל מעין משחק, מפה שלפיה אפשר להתנהל
בעולם, אך לא כ"דבר" עצמו.
מבחינה טיפולית, הזן בודהיזם מספק גישה פילוסופית
יישומית, המלמדת באופן תאורטי וחווייתי את חוסר הקיום
של אמת מוחלטת, את הוויתור על תחושת השליטה,
ובאופן קיצוני יותר, את הוויתור הרעיוני על מושגים. יש
להדגיש, כי אין מדובר על ויתור פרקטי על מושגים, אלא על
ויתור על האמונה המוחלטת בהם, ותובנה מחודשת לגבי
האמת הסובייקטיבית של הקיום, המתבטאת בחשיפה
לאי הידיעה. ויתור זה כולל בתוכו גם את מושג ה"אני", ולכן
גם מבטל את כל הפתולוגיות הכרוכות בו.
אנו נוטים לחשוב על המושג "אני" כעל עובדה מוגמרת,
כאילו זו ישות ברורה ומוגדרת. אך למעשה, ככל שנהרהר
יותר במושג זה בהירותו תלך ותפחת. האם "אני" הוא גופי
הביולוגי? אילו חלקים בגופי נדרשים על מנת להרכיב את
"עצמי", כדי שאוכל להגדירו ככזה? האם ללא חלק מסוים
מגופי אשאר "אני"? אילו מחלקי הגוף (או הנפש) חיוניים
להרכבת "אני" על מנת שעדיין ייחשב ככזה? האם לאחר
מותי אשאר "אני"? ומי הייתי לפני שנולדתי? מה הדמיון בין
עצמי כפי שהוא היום לבין עצמי בינקותי, ומדוע אנו מכנים
אותם באותו שם? ומה טיב הקשר בין הגוף והנפש של
אותה ישות?
שאלות אלו ועוד באות להבהיר באופן עמוק, שלמעשה
"אני" איני אלא אוסף של חומרים פיזיים ואנרגטיים
המשתנים ללא הרף, ולא ישות אחת מוגדרת וברורה.
חומרים אלו היו קיימים בעולם עוד לפני שיכלתי להגדיר
את "עצמי" ככזה, וימשיכו להתקיים גם לאחר מותי. "אני"
הוא רק הגדרה זמנית שבה אנו משתמשים למצב הצבירה
הנוכחי של חומרים אלו. לכן, על פי הנזיר הבודהיסטי ת'יק
נאהט האן, חיים ומוות אינם אלא שינויים בחומר ואנרגיה
ביקום, שום דבר לא נולד (נברא מאין) ולא מת (הופך לאין)
). "אני" כישות מוגדרת ומובחנת מעולם
Nhat Hanh
, 2003(
לא התקיים, ולכן גם לא יחדל מלהתקיים. תובנה זו עשויה
להיות בעלת ערך טיפולי, כיוון שהיא מפחיתה את חרדת
המוות. אם ישות זו מעולם לא נוצרה, גם המוות מאבד
מערכו המאיים. הסיפור הקצר הבא ממחיש זאת היטב
:)2003 ,
(אלבום
"הסיפור הוא על גל קטן, עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל
רגע. הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן עד שהוא מבחין
בגלים לפניו, המתנפצים על החוף. 'אלוהים זה נורא', אומר
הגל, 'תראו מה עומד לקרות לי!'. ואז מגיע גל נוסף. הוא
רואה את הגל הראשון, שנראה עצוב, והוא אומר לו, 'למה
אתה נראה כל כך עצוב?', הגל הראשון אומר, 'אתה לא