36 / 68
אוקטובר 5102
- 36 -
שלא יובנו, שלא תהיה הזדהות אמיתית עם רגשותיהם, או
אפילו שהמטפל יתייחס לאמונתם כאשליה והבלים, בנוסח
פרויד. כל הפרשנויות של המטפל, בין שהן נאמרות ובין
שלא, שלפיהן האמונה הדתית עשויה להיות ביטוי לבריחה
מהחיים, או תסביך, או שהאלוהי הוא תחליף אב (נוסח
פרויד) או דימוי, סמל או ארכיטיפ (נוסח יונג) - כל פרשנות
כזו שהיא רדוקציה הופכת את הרגש האישי ביותר לאל-
אישי, וכך פרשנות המטפל עשויה לפגוע בליבה הרגישה
ביותר של החוויה הרליגיוזית הלא ניתנת למבע.
אבל לעומת הצורך בהסתרה של החלום או החוויה הדתיים,
), תלמידתו
Von Franz, 1980
יש גם חוויה הפוכה. וון פרנץ (
של יונג, אומרת שאין חוויה דתית בלי צורך לספר אותה,
והיא רואה חשיבות בכך שהחוויה הדתית הגדולה תזרום
למציאות, תתווסף לחוויה המשותפת של אנשים אחרים
שיתעשרו ממנה, ותשתלב עם זרם החיים.
מנקודת מבט של פסיכולוגיית המעמקים
של יונג, קיימות שתי התייחסויות בסיסיות
אפשריות ללא-אני שהוא תחום האלוהי
בנפש. האחת המזהה אותו עם הלא-מודע
הקולקטיבי [...] האחרת מזהה אותו עם
העצמי, שהוא כוליות הנפש, והוא גם השורש
הרוחני-אלוהי שבגרעינה
הקומוניזם והפסיכואנליזה גירשו את הרשות לרגש הדתי
בטענה שהדת הנה אופיום להמונים, אשליה. בטענה
שאלוהים הנו סובלימציה של דחפים יצריים, ובטענה
שאלוהים (כמו כל ההיבטים הערכיים בנפש) הוא סמל
תחליפי של האב. האומנם? האם לא ההפך הוא הנכון?
האם אין האב והאם תחליפים ואינקרנציה (התגלמות)
לדימויי האלים הארכיטיפיים הקיימים בנפש עוד בטרם
באה לעולם? אולי משום הצורך של פרויד לאשש את
זהותו מתוך מרי אדיפלי במקורו היהודי, ומתוך צורך לפצות
על הרוחניות היתרה של היהדות בהשבת המודחק היצרי,
הוא השליך את התינוק עם המים.
יונג (3991, עמ’ 841) סבר שדבקותו של פרויד בחשיבות
המין כגורם מרכזי, כארכיטיפ מרכזי בנפש, היא בעלת
להט דתי, ושלמעשה פרויד ברח מהצד המיסטי של
אישיותו:
“במקום אל קנאי שנטש, הוא הציב דימוי נערץ אחר, זה
של המיניות [...] הליבידו המיני רכש את תכונותיו של האל
הגנוז והנסתר. התועלת שפרויד הפיק מטרנספורמציה זו
התבטאה, ככל הנראה, ביכולתו להתייחס לעקרון הנומינוזי
החדש כנטול דופי מבחינה מדעית וכלא נגוע בדתיות.
בסופו של דבר הנומינוזיות, כלומר האיכויות הפסיכולוגיות
של הניגודים הגדולים - יהווה ומיניות - נותרו בעינן. השם
בלבד השתנה ועמו כמובן נקודת המבט: את האל שאבד
יש עתה לחפש למטה, לא למעלה. אך בסופו של דבר מה
זה משנה לכוח החזק אם פעם הוא נקרא בשם זה ופעם
בשם אחר?”
מעניין שיונג מדבר על האלוהי ככוח החזק, כשהיום
בפיסיקה המודרנית מחפשים אחר הכוח החזק, הכוח
המרכזי שמאחד את שאר הכוחות, ואילו האלוהי כארכיטיפ
של העצמי הוא המאחד של כל כוחות הנפש.
הדימוי שלי את גרעין העצמי הרוחני-רליגיוזי הוא של העצמי
כגרעין השמש של הנפש שסביבו נעים שאר הארכיטיפים
שאור השמשמוקרן אליהם ודרכם, כאשר המהותהרליגיוזית
של המוקד הפנימי מוקרנת גם אל שאר הארכיטיפים שהם
נגזרותיו. כך גם ארכיטיפים יכולים להיות נושאי משמעות
אלוהית רוחנית. האב, האם, הזקן החכם, מורה הדרך, הרוח
והילד נחווים לעתים קרובות כבעלי ממד אלוהי-רוחני. כך
גם ארכיטיפ המיניות, למשל בטקסי טנטרה ובתפיסה
המיסטית. למעשה, התפיסה הדתית הפוליתאיסטית חווה
כל ממד בנפש, כלומר כל ארכיטיפ נפשי, כאלוהות. רק
התפיסה המונותאיסטית ממרכזת את הרליגיוזיות בגרעין
מרכזי אחד, שהוא מקור הכול.
יונג סבר שהצורך להתמסר ולהיכלל בישות או בכוח מרכזי
אחר הגדול מהאדם, כלומר גדול מהאני, הוא צורך קיומי.
אבל מהו הגדול מהאני? הגדול מהאני כולל בו את כל מה
שהוא מעבר לאני, את הלא-אני. מההיבט התאולוגי הלא-
אני הוא העל-מודע, הלא-נודע האלוהי, כמו האל הנסתר-
הנעלם, הרז, האינסוף הקבלי והמסתורין. מנקודת מבט של
פסיכולוגיית המעמקים של יונג, קיימות שתי התייחסויות
בסיסיות אפשריות ללא-אני שהוא תחום האלוהי בנפש.
האחת המזהה אותו עם הלא-מודע הקולקטיבי, שהוא
מאגר משותף כלל אנושי של דימויים, סמלים וחוויות, כעין
נפש גדולה משותפת שמעבר לנפש האישית. האחרת
מזהה אותו עם העצמי, שהוא כוליות הנפש, והוא גם
השורש הרוחני-אלוהי שבגרעינה. אבל אלוהים כעצמי הוא
“רק” אחד הארכיטיפים של הלא-מודע הקולקטיבי. אלא
שארכיטיפ זה הוא בעל חשיבות מרכזית והוא מתייחס
לשלמות וכוליות העצמי כאלוהי שבאדם. זה הפרדוקס
של ממשות הנפש, כשהחלק הוא גם השלם. כמו שהעצמי
הוא המרכז וגם ההיקף של הנפש.
הלא-מודע הקולקטיבי והעצמיות הם ממשות פסיכית
שקודמת לכל ניסיון אישי, והם חלק מהציוד הפסיכולוגי
עמם האדם בא לעולם. הם נחווים כנשמתו בת האלמוות
של האדם. ככוליות כלל אנושית, אל-אישית, נטולת זמן,
אובייקטיבית ולכן טרנסצנדנטית.
מה שניתן לומר הוא שהעצמי הוא בעל אותן תכונות
שמייחסים לאלוהות - הוא כוליות שהיא אחדות הניגודים,
הוא המרכז וההיקף של האישיות כאחד. הוא הקיים
בהתחלה ובסוף, הוא התהליך של התממשותו העצמית, וגם
ההשגחה על תהליך זה. הארכיטיפ של השלמות-כוליות-
אחדות מתגלם הן בארכיטיפ של האלוהים, והן בארכיטיפ
של כוליות הנפש כעצמי. נפש האדם היא השתקפות של
ארכיטיפ השלם שנחווה כאלוהי. וזו החוויה של “בצלם