32 / 68
אוקטובר 5102
- 32 -
הפסיכוטי. הוא ממהר לאבחן ביהירות ובביטחון רב את
מצבו של יונג האוחז בידו את הספר של התאולוג תומאס
א-קמפיס (0831-1741) ״החיקוי של ישו״ כמי שסובל מ״סוג
של שיגעון דתי, פרנויה דתית״. הוא שואל את יונג ״האם
אתה שומע קולות?״ ״בוודאי״, משיב לו יונג, ״האם הקולות
עוקבים אחריך?״ שואל הפרופסור, ויונג מתקנו ואומר, ״הו
.)
Jung, 2009
לא, אני הולך בעקבותיהם״ (
יונג מתיידד עם הקולות. נשמע משוגע? לא כל כך, אחרי
שקוראים את המאמר שפרסם בשנה שעברה אחד
המומחים הנודעים בעולם לסכיזופרניה, פרופסור ג׳וליאן
). במאמרו הוא
Leff, 2014
לף, בעיתון המדעי ״פסיכוזה״ (
כותב:
״פיתחנו טיפול חדש המבוסס על תוכנת מחשב שבו
המטופל יכול ליצור המחשה של הזהות האנושית או הלא
אנושית שרודפת אותו. המטפל מעודד את המטופל ליצור
דו שיח עם הזהות הזו”. בהמשך לף מצטט את מחקרם
מ-6991 שגילו שמטופלים שיכולים
David
ו-
Nayani
של
להתיידד וליצור דיאלוג עם הקולות שהם שומעים,
מרגישים יותר בשליטה ופחות חשים את חוסר האונים
שהוא לדבריהם ההיבט הקשה מנשוא עבורם בחוויה
ההזייתית, הפסיכוטית. יונג (ראו את הדברים שכתב בספר
האדום) היה כמובן מסכים לכך. הוא ידע - חווה! - דרך
מטופליו את מה שכתב עליו.
יונג היה פסיכיאטר מן השורה, מעוגן היטב במציאות
הקלינית של העבודה היומיומית עם חולים פסיכוטיים,
ולמרות כל מחקריו המדעיים (בהם מבחן האסוציאציות
המפורסם), פרויד, שהיה נוירולוג בהכשרתו (לא פסיכיאטר),
טען ללא היסוס רב שיונג עומד להטביע הפסיכואנליזה
״בבוץ של תורות הנסתר״. ד”ו ויניקוט אבחן את יונג כמי
). זו
Winnicott, 1964
שסבל ״מסכיזופרניה של ילדות״ (
אבחנה שגויה לדעתי וגם לדעת האנליטיקאי היונגיאני
דונאלד קלשד שבחן לעומק הנחה זו בספרו טראומה
.)
Kalsched, 2013
והנשמה (
הם לא לבד. פסיכואנליטיקאים פרוידיאנים ופוסט
פרוידיאנים עדיין ששים להצטרף לפרופסור הדמיוני
בספר האדום ולהשמיץאת יונג כמי שסבלמסוגשלשיגעון
Psychiatry Core
דתי. בספר הלימוד הפסיכיאטרי האנגלי
קובע הפסיכיאטר האנגלי ג׳וליאן שטרן, ללא
(Stern, 2000)
כל מראה מקום, ש״דחייתו העמוקה של יונג את חשיבותן
של החוויות האנושיות היומיומיות והסיבתיות הרגילה גרמה
לו לחפש את ביטויי הלא מודע הקולקטיבי בתחומים שכיום
מקובל לראות בהם תורות נסתר אזוטריות או מיסטיות כגון
אלכימיה וצלחות מעופפות וכיוצא בזה...”. ד״ר ראובן פיין,
מנהל המרכז הניו יורקי להכשרה פסיכואנליטית, מצטרף
למקהלת הבוז וההתנשאות ומכריז בספרו ״ההיסטוריה
) לא פחות מאשר ש״יונג
Fine, 1977
של הפסיכואנליזה״ (
התעניין בעיקר בידע עצמי ולא באנשים חולים״, ומוסיף
ואומר ש״לשיטת הטיפול של יונג אין כל ערך וצריך לסווג
את יונג כפילוסוף דתי ולא כפסיכואנליטיקאי”. עוד הוא
אומר ש״אלמלא פרויד, יונג היה נשכח ונעלם בהיסטוריה
כמו כל המיסטיקאים והאלכימאים שהעריץ״.
לא אתפלא אם שני האחרונים לא טרחו כלל להתעמק
בכתביו של יונג, וספק רב אם קראו את המאמר של
), המבוסס
Jung, 1908
יונג: ״התכנים של הפסיכוזות״ (
על עבודתו הקלינית כפסיכיאטר צעיר בבית החולים
הפסיכיאטרי הנודע ״בורגהולזלי״ בציריך, שנוהל באותה
עת על ידי פרופסור יוג׳ין בלוילר (הפסיכיאטר שטבע
לראשונה את המונח סכיזופרניה לתיאור המחלה
הפסיכוטית הקשה שנקראה קודם לכן דמנציה מוקדמת,
״אפילו
). המאמר נחתם במשפט הבא:
Dementia Praecox
הדברים האבסורדים ביותר אינם אלא סמלים למחשבות
שלא רק שניתן להבינן, הן חלק בלתי נפרד מהיות בן
אנוש. בשיגעון איננו מגלים דבר מה חדש או לא ידוע.
אנו מתבוננים אל תוך הליבה של הווייתנו, מרקם הבעיות
שוב, גם כאן, יונג מתייחס
החיוניות שכולנו עסוקים בהן״.
לשיגעון כאל דבר מה חי שיש להעניק לו כבוד ומשמעות.
אני תמיד מתרגש מחדש לקרוא את המאמר הזה, ובמיוחד
נוגע ללבי סיפורה של הטבחית שעקרה את שיניה. כך
כותב יונג את תיאור המקרה:
״טבחית חרוצה, בת 23, ללא היסטוריה פסיכיאטרית
במשפחתה, שלא סבלה מאיזו הפרעה נפשית או
התנהגותית בעברה, הכירה לאחרונה איש צעיר שהציע
לה נישואין. מאז נצפו כל מיני מוזרויות בהתנהגותה. היא
החלה לומר לעתים תכופות שהבחור למעשה לא מחבב
אותה, החלה להתבודד ולסבול משינויים במצב הרוח. יום
אחד היא עיטרה את הכובע שהיא נוהגת לחבוש לכנסייה
ביום ראשון בנוצות בצבע ירוק ואדום בוהק, ובפעם אחרת
חבשה משקפי מצבט בעת שטיילה עם ארוסה. יום אחד,
הרעיון שדבר מה אינו כשורה עם השיניים שלה לפתע
החל להטרידה ללא הרף והיא החליטה לעקור אותן
ולהחליף ללא צורך את שיניה הבריאות בשיניים תותבות.
היא הצליחה לשכנע רופא שיניים לבצע את הניתוח תחת
הרדמה. למחרת בלילה סבלה מהתקף חרדה קשה. היא
החלה לבכות ולהיאנח ולומר שהיא מקוללת לנצח, שהיא
חטאה חטא שלא יכופר: אסור היה לה לעקור את שיניה.
היא ביקשה שיתפללו עבור נפשה כדי שאלוהים יסלח לה
על חטאה. כל ניסיונות חבריה לשכנעה שהיא לא חטאה
עלו בתוהו. היא המשיכה לסבול מהתקפי חרדה קשים
שהביאו לאשפוזה״.
כשיונג בודק אותה לראשונה בבית החולים היא חוזרת
שוב ושוב על המשפט: ״אסור היה לי לעקור את שיניי, זה
חטא נורא ואלוהים לא יסלח לי לעולם״. יונג כותב שהיא
נראתה אחוזת טירוף והתקפי החרדה שלה נמשכו ללא
הרף במשך חודשים ספורים.
יונג שואל את עצמו: ״מה הם כל הסימפטומים
האבסורדיים הללו? הנוצות בכובע? משקפי המצבט?
התקפי החרדה? מדוע הופיעה מחשבת השווא שעקירת
שיניים היא חטא שלא יכופר? הדבר אינו ברור!״ יונג
מהרהר בינו לבין עצמו כיצד הפסיכיאטר הממוקד
באנטומיה ובפיזיולוגיה של המוח יתייחס למקרה: