29 / 68
אוקטובר 5102
- 29 -
“בלילה לאחר מכן היה האוויר מלא בקולות. קול חזק קרא:
אני נופל, אחרים צעקו מבוהלים ונרגשים: לאן? מה אתה
רוצה? פקפקתי, האם להפקיר את עצמי למהומה הזאת?
האם אתה רוצה להפקיר עצמך לגורל? ליפול ולדעוך?
אני רואה קירות סלע אפורים וצולל לאורכם למעמקים.
אני עומד במערה חשוכה באבק שחור המגיע לקרסולי.
אני פוחד אך יודע שאני חייב להיכנס, זוחל דרך סדק צר
בסלע ומגיע למערה פנימית שקרקעיתה מוצפת במים
שחורים. מרחוק אני מבחין בהבהוב של אבן אדומה שרומזת
שעלי להגיע אליה. אני מדשדש בשלולית הבוצית, המערה
מהדהדת ברעש מפחיד של קולות חורקים. אינני רוצה
לשמוע את הקולות, אבל רוצה לדעת מה הם. מצמיד את
אוזני לפתח ושומע את זרימת המים התת-קרקעיים. אני
רואה ראש מדמם של אדם בזרם האפל. מישהו פצוע או
הרוג צף שם. זמן רב אני צופה בתמונה ורועד. חרפושית
גדולה צפה וחולפת עם הזרם השחור. במקום העמוק ביותר
שאליו מגיע הזרם זוהרת שמש אדומה המשתקפת במים
הכהים. שם אני רואה - ואימה מציפה אותי - נחשים קטנים
על קירות הסלע, זוחלים לעבר המים העמוקים במקום בו
זורחת השמש. מאות נחשים מצטופפים ומכסים את אור
השמש כמו בצעיף. לילה עמוק יורד. זרם דם אדום ועבה
ניתז כמזרקה, גועש ומתפרץ למעלה זמן רב ואחר כך
דועך. אני מוצף בפחד. מה ראיתי?”
הוא מצביע על מה שהמחקר המודרני
מאשר לגבי הטיפול בפוסט-טראומה, דהיינו,
שאנשים שנפגעו [...] אינם מסוגלים להיחשף
באופן ישיר לפצעיהם הנפשיים, ויש לבסס
עבורם מרחב חיים בטוח ומוגן יחסית שיקנה
להם תחושת הכלה ועוגן במציאות החיצונית,
כל זאת בטרם יהיו מסוגלים לצאת למסע
ריפוי אל עומקי הנפש. באמצעות האנשת
התכנים הטעונים והקשים בלא-מודע,
הרחיק עצמו יונג מעוצמת החשיפה הישירה
אליהם. באמצעות הדיאלוג עמם הצליח
לפגוש ולקיים איתם אינטראקציה מודעת
ומבוקרת ואף לתעד אותה באופן יצירתי
בטקסט המתואר אפשר להבחין בגישתו של יונג לריפוי
ואיחוי פיצולים טראומטיים. בעוד התיאור מייצג מצב
דיסוציאטיבי, הרי שבאמצעות מקורותיה היצירתיים של
הנפש אפשר לבטא ולשחרר רגשות תוך יצירת הידברות
בין מצבי אגו שונים. כך הצליח יונג להניע תהליך דינמי
על ידי יצירת דיפרנציאציה, קונפרונטציה ואינטגרציה בין
ובתוך מרכיבי רגש ותוכן. גישה טיפולית זו מוכיחה עצמה
גם כיום והיא חשובה במיוחד בעת טיפול בטראומה.
בהמשך לפרק “פיצול הנפש” (עמ’ 042), כותב יונג:
“אבל בלילה הרביעי צעקתי, לצאת למסע בגיהינום פירושו
להיות גיהינום בעצמך. כל זה מפחיד ומעורבב אחד בשני.
במדבר הזה אין רק חול בוהק אלא גם יצורים איומים,
מפותלים ובלתי נראים החיים בו. הדרך רק לכאורה ברורה
והמדבר רק לכאורה ריק. הוא נראה מלא יצורים מכושפים
שנצמדים אלי ומועכים את גופי. לבטח כבר קיבלתי צורה
של חיה מפלצתית ולא אכיר את עצמי... רוח ממעמקים
קרבה אלי ואומרת: טפס למטה למעמקיך, שקע. אך אני
מגיב בזעף: ‘איך אני יכול לשקוע, אינני יכול לעשות זאת
בעצמי’, ואז הרוח מדברת אלי במילים שנשמעו מוזרות
ואומרת: ‘שב והרגע’”.
בקטע זה מדגימה כתיבתו של יונג בספר האדום את הרעיון
שהלא-מודע הקולקטיבי איננו יכול להיות מיוצג כראוי
בשפת ההיגיון וההבנה הרציונלית, אלא בעיקר באמצעות
פרדוקס. את הדהודי הפרדוקס בטקסט אפשר לשמוע
למשל במבנה הסמלי (“...לצאת למסע בגיהינום פירושו
להיות גיהינום בעצמך”) ובמבנה הסמנטי (“...טפס למטה
למעמקיך”). התמודדות עם פרדוקס מסייעת להבניית
תמונת חיים אינטגרטיבית. הפרדוקס פוגע לכאורה בעקרון
המציאות שכן הוא מעלה סתירות. עם זאת בספר האדום
מראה יונג כי הפרדוקס מונח בלבו של שינוי פסיכולוגי,
שכן הלא-מודע מעצם טבעו הוא פרדוקסלי ואמביוולנטי,
חשוך ומואר, מלאך גואל ושטן, וחיוני ליצירת מבנה שלם:
כמו שהלילה זקוק ליום, כך זקוקה המשמעות לאבסורד.
המצבים הפרדוקסליים הם בו בזמן נכונים ובלתי נכונים,
והדרך להתמודד איתם היא להרפות, לוותר על האחיזה
הנואשת באחד מהקצוות ולקבל את שניהם. המטופל
הפוסט-טראומטי המצוי בצבת הפרדוקס של ההגנה
הדיסוציאטיבית צריך ללמוד לוותר על המאבק, לקבל
את הניגודים, לצפות בהם ואף לחיות אותם. יונג מראה
דף מתוך "הספר האדום", קרל גוסטב יונג