25 / 68
אוקטובר 5102
- 25 -
יונג כותב שהכרעות מוסריות אינן יכולות להתקבל רק בצמוד
לנורמות ולחוקים חברתיים מוגדרים. לדבריו, בכל הכרעה
מוסרית מעורבים ערכים שונים ולעתים מנוגדים שאנו חייבים
לערוך ביניהם אבחנה ולשפוט ולגבש עמדה מוסרית באופן
עצמאי ואישי.
לדברי נוימן, בתוך כל שבט, קבוצה, או
משפחה קיים השעיר לעזאזל או הכבשה
השחורה שעליהם משליכים את היסודות
הצליים של חברי הקבוצה. בד בבד הקורבנות
הללו עלולים להפוך תוקפניים בעצמם,
מתוך הזדהות עם ההשלכות שהופנו אליהם
דוגמא להבחנה בין מוסר קולקטיבי לבין מוסר אישי מקבלת
ביטוי בטרגדיה היוונית של סופוקלס, “אנטיגונה” (סופוקלס,
0991). אנטיגונה, בתו של אדיפוס, לא יכלה להסכים לגזירת
דודה קריאון, מלך תבאי שפקד להפקיר את גופת אחיה
למאכל לחיות השדה. איסמנה, אחותה, המסמלת את האישיות
הקונפורמית, נוטה לקבל את גזירת המלך המייצג את החוק
ואת הערכים החברתיים. אנטיגונה, הנאמנה לבת הקול הפנימית
שלה, מחליטה לקבור את אחיה למרות העונש הצפוי לה. כאשר
קריאון מנסה להוכיח אותה על כך היא עונה לו שחוקי האלים,
המצווים לכבד את זכר המת, הם נצחיים וקיימים מאז ומתמיד.
לפיכך, כאשר תעמוד בבוא היום בפני משפט האלים לא תוכל
לתרץ את הפרתם בשל פחד מפני גזירת מלך בשר ודם.
איסמנה מושפעת יותר מן הסופר אגו, המייצג את הנורמות
החברתיות שהופנמו על ידי הזדהות עם האב ואשר נותן
ביטוי למוסר הקולקטיבי. עם זאת, הסופר אגו אינו יכול להיות
הגורם המשמעותי שמשפיע על התנהגותה של אנטיגונה
שנובעת מתוך יסוד פנימי ששואף לצדק. בת הקול של המצפון
הפנימי, המצוי על פי הגישה היונגיאנית בכל אדם באופן מולד
כארכיטיפ של המוסר האינדיבידואלי, יכולה לייצג באופן נאמן
יותר את עמדתה של אנטיגונה.
אבל האם קולו של המצפון האינדיבידואלי הוא מוסרי יותר
מקולם של הסופר אגו והמוסר הקולקטיבי? האם קולה
הנוקב של אנטיגונה הוא זך יותר מקולה השקול של איסמנה?
באופן טבעי נראה שיש נטייה להזדהות רגשית עם אנטיגונה
וכן נטייה להעריך את אומץ לבה ונכונותה להקריב עצמה
למען ערכיה, בעוד איסמנה נתפסת כאישיות קונפורמית
וחסרת עמדה משל עצמה. אולם קיימת סכנה לא פחותה
בהזדהות עם עמדה מתלהמת כמו זו של אנטיגונה שעלולה
להוביל לקנאות ולקיצוניות. עולה השאלה: האם ניתן לסמוך
על המוסר האינדיבידואלי שינחה את האדם בצורה הנכונה?
ומה אם החלק הרע המצוי בפרט הוא בעוצמה רבה, האם גם
אז הוא אמור לממשו? והלא, לא אחת קורה, שאדם מאמין
מתוך עמדה אומניפוטנטית וגרנדיוזית, שתפיסת הצדק
האישית שלו תביא מזור וגאולה לחברה שבה הוא חי, והוא
זורע הרס ואובדן רב.
נוימן ויונג מכוונים במונח “מוסר חדש”, לדעתי, להתבוננות
כפולה ומאזנת בין הצל לבין המוסר האנושי, וכן בין המוסר
האינדיבידואלי לבין המוסר הקולקטיבי. על פי התפיסה
היונגיאנית מסתמן שכדי שהאישיות תוכל להגיע לאינטגרציה
ולמימוש של העצמיות, אנו זקוקים לאיזון הדדי ולדיאלוג מפצה
בין בת הקול של המצפון האישי לבין ערכי המוסר הקולקטיבי.
בת הקול של המצפון נועדה למתן את היסוד השלילי (או את
החלק הצלי) של הסופר אגו הנוקשה והקנאי, שדבק יתר על
המידה באידיאולוגיות ובערכים של החברה והמוסר הקולקטיבי.
לעומת זאת הסופר אגו, יחד עם האגו, אמורים למתן את היסוד
הצלי של קול המצפון האישי, שכן גם המוסר האישי יכול לעתים
להיות מוקצן וקנאי מאוד בשאיפה שלו לצדק מוחלט על פי
קריטריונים אינדיבידואליים.
מקורות
. 1 1 ברגר, י’ (תר”ע). “שמחת ישראל”. פיעטריקוב. עמ’ מז.
). “זכרונות, חלומות, מחשבות”. ראיון ועריכה, אניאלה יפה. תרגום לעברית מ’ אנקורי. הוצאת רמות, אונ’ ת”א.
2 2 .
יונג, ק”ג (3991
ע’ 603-803.
). “פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש”. מגרמנית: ש’ זנדבנק. הוצאת שוקן, ירושלים ות”א.
3 3 .
נוימן, א’ (3691
.
4 4 .
סופוקלס (0991). “אנטיגונה”. מיוונית: א שבתאי. הוצאת שוקן, ירושלים.812-022
Harding M.E. (1965). “The I and the Not I”. Princeton University Press, N.J.
5.
Jung, C.G. (1946/85). “The Practice of Psychotherapy”. CW 16. para 452 Princeton University Press, N.J.
6.
Jung, C.G. (1959/78). “Aion, Researches into The Phenomenology of The Self”. CW 9. para 13-19. Princeton University
7.
Press, N.J.