28 / 68
אוקטובר 5102
- 28 -
“נשמתי איה את? האם את שומעת אותי? אני מדבר אלייך
וקורא לך, האם את שם? חזרתי, אני שוב כאן. ניערתי את אבק
הדרכים מרגליי ובאתי אלייך. אחרי שנות נדודים ארוכות שבתי
אלייך שנית. אולי אספר לך על כל מה שראיתי וחוויתי, או שמא
אינך רוצה לשמוע על קולות החיים והעולם? למרות זאת, את
חייבת לדעת: הדבר האחד שלמדתי הוא שהאדם מחויב לחיים
האלו, כי הם הדרך הנעלמה לבלתי מובן שאותו אנו מכנים
נשגב. אין דרך אחרת. הדרכים האחרות הן מסלולים כוזבים.
מצאתי את הדרך הנכונה והיא הובילה אותי אלייך, אל נפשי”.
הוא [יונג] ביקש להתנסות באנושיות אחרת
ואולי גם להעניק את היכולת הזאת לתרבות
האוניברסלית
הספר האדום הוא למעשה מסע מחקר וחיפוש אחר נפשו,
שבמהלכו הוא מתנסה בחוויות מייסרות, מפחידות ומאתגרות.
הוא נכנס לדו-שיח עם היצורים והדמויות שאותם הוא פוגש,
לות, מתווכח ומתפלמס עמם, מתלבט ומקבל את
שואל שא
הדין. הפרקים מתחילים בתיאור דימויים, רגשות ודיאלוגים,
שהם חומרי הגלם המוחשיים לחקירתו. יונג מספר לנו מה
למד ומה אפשר ללמוד מסוג כזה של התנסות. “זו הדרך”,
הוא מסיים כל פרק וכותב: “לא האירועים החיצוניים, אלא
הפנימיים, הם המוליכים אותנו”. הספר איננו מתאר חוויות
יומיומיות, או אירועים ממשיים מחייו האישיים, אלא שואל
שאלות בדבר החיים והמוות, השאול, מהותם הסמלית של
המדבר והגיהינום ושאלות פילוסופיות על חיים ומוות. הוא
שואל שאלות הקשורות לאמנות ודת, ועוסק בנושאים
המרכיבים למעשה את בסיס הפסיכולוגיה האנליטית.
הדמויות המופיעות בספר הן ברובן התגלמויות של
ארכיטיפים בסיסיים - תבניות יסוד - מעין דנ”א של
הנפש. הדיון איתן מעלה בין השאר שאלות תאולוגיות כגון
מהי חוויית האלוהות או חוויית בראשית, ומהו דימוי האל
שבתוכנו? כך הוא מנהל ויכוחים עם דמויות כמו פילמון
- דמותו המיתולוגית של נביא חכם המייצגת עבור יונג
את התובנות העמוקות הטמונות בארכיטיפ הזקן החכם,
שלומית (בת הורדוס) - התגלמות אישית של האנימה
שהיא דימוי ארכיטיפלי של המרכיב הנשי בנפש, אליהו
הנביא - כייצוג של פונקציה טרנסצנדנטית המתווכת בין
מודע ללא-מודע ודמויות מתוך הספרות הקלאסית של
זמנו ומפרי דמיונו. בוויכוח במפגש עם שלומית, פילמון
ואליהו, הוא מבטל אותם בתחילה וטוען: “למה שאתייחס
אליכם ברצינות? מי אתם בכלל? הלא אתם רק סמלים”,
והם עונים לו: “אנחנו לא סמלים, אנו ממשיים ואמיתיים
לחלוטין”, וכך הוויכוח נמשך עד שלבסוף הוא משתכנע
ומבין שאלו הם התגלמויות של מרכיבי נפש שלו עצמו.
הספר מבטא נבואה שחזתה את הסבל הקולקטיבי
והאישי ואת הטראומה בעקבות אירועי המלחמות
הנוראיים שהתרחשו במאה העשרים. יונג מרמז בו גם על
מה שרבות מגישות הטיפול בטראומה מניחות, שחשיפה
חודרנית וישירה מדי אל הלא-מודע עלולה לסכן את
היציבות הנפשית, וכי למתמודד עם פוסט-טראומה אין
לעתים את כוחות האגו הנדרשים למפגש עם התכנים
התוקפניים העולים מהלא-מודע. בכך הוא מצביע על מה
שהמחקר המודרני מאשר לגבי הטיפול בפוסט-טראומה,
דהיינו, שאנשים שנפגעו בילדותם או מאוחר יותר בחייהם
מטראומות קשות, אינם מסוגלים להיחשף באופן ישיר
לפצעיהם הנפשיים, ויש לבסס עבורם מרחב חיים בטוח
ומוגן יחסית שיקנה להם תחושת הכלה ועוגן במציאות
החיצונית, כל זאת בטרם יהיו מסוגלים לצאת למסע ריפוי
אל עומקי הנפש. באמצעות האנשת התכנים הטעונים
והקשים בלא-מודע, הרחיק עצמו יונג מעוצמת החשיפה
הישירה אליהם. באמצעות הדיאלוג עמם הצליח לפגוש
ולקיים איתם אינטראקציה מודעת ומבוקרת ואף לתעד
אותה באופן יצירתי.
עוד טרם הכתיבה בספר האדום צייר יונג מנדלות, יצר
אמנות, תרגל יוגה, כתב ותרגם רגשות לדימויים ולסמלים,
חיפש את הדימוי המוכלל ברגש וחקר כיצד לעורר את
התהליך המעלה תכנים מהלא-מודע לתודעה (פונקציה
טרנסצנדנטית) מבלי להיבלע בתוכו. הוא הבחין שהיצירה
מביאה אצלו להקלה משמעותית במתח ובחרדה, והבין
שכך האגו משתחרר מלפיתת החנק של קומפלקס
הטראומה (תוכן טראומטי בעל טעינות רגשית גבוהה).
שיקום הפונקציה הסמלית היא אחד היעדים החשובים של
טיפול בטראומה. לצד העלאת הדימויים והסמלים השונים
למרחב הטיפול ישנה חשיבות לעזור למטופל ליצור
מרחק בטוח מהם, שכן הם חודרניים ופוגעניים. עבודת
יצירה מסייעת בכך מאוד, שכן היא מאפשרת למטופל
לשמור מרחק מהתוכן המסומל ועדיין להישאר בקרבה
בטוחה ללא הצפה. כאשר משתקמת הפונקציה הסמלית,
משתחרר האגו מאחיזתו החד-קוטבית של הארכיטיפ.
“זו הדרך”, הוא [יונג] מסיים כל פרק וכותב:
“לא האירועים החיצוניים, אלא הפנימיים, הם
המוליכים אותנו”
ההיסטוריה האישית של יונג בילדותו רצופה אירועים
טראומטיים, החל מקשר מורכב עם אמו שסבלה מדיכאון
קשה, דרך יחס אמביוולנטי מצד אביו שהתקשה ליצור
קרבה אבהית, ועד לתחושת הדחייה בנעוריו מצד בני גילו.
פצעיו הישנים איימו להיפתח בעולם הכאוטי שמסביבו,
שאותו חווה בחזיונותיו כמוצף בנחלי דם עוד בטרם פרצה
מלחמת העולם הראשונה שבה שירת כקצין רפואה צבאי.
פעילותו היצירתית למול השינויים הדרמטיים בחייו באותה
עת, היוו כנראה ניסיון להתמודד עם חוויות טראומטיות
קודמות וכאלו שנחשף אליהן בעת המלחמה.
באחד התיאורים הראשונים בספר האדום (עמ’ 732) כותב
יונג על הירידה לגיהינום: