35 / 68
אוקטובר 5102
- 35 -
הפסיכואנליזה של פרויד הפכה את אלוהים לבן חורג,
או בנוסח של ויקטור פראנקל, לאל הלא-מודע (5891).
פרויד הושפע מניטשה (6791, עמ’ 472) שהכריז בסוף
המאה ה-91 על מות אלוהים. אבל כמה יודעים את זעקתו
המרה - “אנחנו רצחנו אותו! [...] היכן נעלם אלוהים? [...]
הרגנו אותו - אתם ואני! כולנו רוצחיו! [...] לאן נעים אנו?[...]
האין אנו צונחים מטה מטה? [...] אנחנו הרגנו אותו. במה
נתנחם”. מות אלוהים הוא מות המודעות לאלוהים בנפש
האדם המודרני, שנהיה מעתה מנוכר לעצמו, ואם אפשר
לרצוח את האל, משמע שהוא קיים. כלומר, הרגש הדתי,
הרליגיוזי, קיים. לכן אפשר להמית-להדחיק אותו, וגם
לשלם את המחיר.
ויקטור פראנקל [...] אומר שיש מטופלים
שלא ישתפו את המטפל ברגשותיהם
הדתיים משום החשש שלא יובנו, שלא
תהיה הזדהות אמיתית עם רגשותיהם, או
אפילו שהמטפל יתייחס לאמונתם כאשליה
והבלים, בנוסח פרויד [...] וון פרנץ [...],
תלמידתו של יונג, אומרת שאין חוויה דתית
בלי צורך לספר אותה
פרויד, שמרד ביהדות האורתודוכסית, זנח את האל היהודי
הנעלם, המסתתר בחביונו העליון ב”רקיע עוזו”, ויצר תחתיו
את הלא-מודע הפסיכולוגי. יונג הנוצרי, שמרד באביו
שנפשו נותקה מחיוניותה הדתית, השיב את המודחק
האלוהי אל שורש העצמי. יונג, לעומת פרויד, העניק
חשיבות רבה לרגש הדתי שאינו זהה עם הדת, שהיא אורח
חיים מוסדר, המשתמע מאמונה דתית מוגדרת. יונג טען
שאנשים רבים בתרבותנו סובלים מנוירוזה שנובעת מנתק
מהרגש הדתי הטבעי. יונג, כמו חוקרי הדת רודולף אוטו
וויליאם ג’יימס שקדמו לו, הכיר ברגש הדתי כאינסטינקט
וארכיטיפ מולד בנפש האדם. בנוסח של בינסוונגר, אפשר
לדבר על דחף דתי, כשם שאפשר לדבר על דחפים מיניים
ותוקפניים. הדחקת התפקוד הדתי בתרבות המערבית
אחראית, לדעת יונג, להדחקת הליבידו של האי-רציונלי,
והצטברותו בקרקעית הלא מודעת הקולקטיבית עד כדי
הרסנות אישית וחברתית. ומשירד התפקוד האי-רציונלי אל
הלא מודע, הריהו פועל משם פעולה הורסת ללא מעצור
כמו חולי חשוך מרפא. הסמלים הדתיים הכרחיים, לפי יונג,
לא רק לנפשו של היחיד, אלא לתרבות בעולם. הרוח היוצרת
תרבות משתמשת בסמליות דתית, ו”במקום שהעלוה קרבן
לחוסר בינה עתידים החיים להשתבש שם” (יונג, 6791,
עמ’ 52). בניסוח של פראנקל “אלוהים הוא אכן ‘אל קנאי’,
שכן על פי כמה מקרים דומה שקיום נוירוטי הוא המחיר
שגובה מהאדם היחס המעוות אל הטרנצנדנטי” (5891,
עמ’ 47). פראנקל יוצא נגד טענתו של פרויד שהדת היא
הנוירוזה האוניברסלית הכפייתית של האנושות, וטוען כנגדו
“שנוירוזה כפייתית עשויה בהחלט להיות דתיות חולנית [...]
כשמדכאים את המלאך שבנו, הוא הופך לשטן [...] דתיות
מודחקת מתנוונת ונעשית אמונה טפלה” (שם, 37).
הרציונליות המודעת שפרויד חיפש מעניקה ביטחון,
ומגוננת מפני אי הוודאות של רליגיוזיות אי-רציונלית.
אולם בו בזמן היא מותירה את האדם בלי הוודאות שאותה
רליגיוזיות עצמה מסוגלת להעניק. ההבדל בין פרויד ויונג
הוא ההבדל בעמדתו של האדם כלפי הרליגיוזיות. האם
כמו יונה הנביא הוא בורח ממנה או האם הוא יוצר עמה
אינטימיות עמוקה.
במשך שנים רבות הממסד הפסיכואנליטי זלזל ביונג,
בין השאר משום שהוא “מיסטיקן”. מאוחר יותר מופיעה
ההכרה בחשיבות הרגש הדתי גם בכתביהם של בינסוונגר,
פראנקל, קוהוט, ביון, אייגן, מילנר ועוד.
ויקטור פראנקל (עמ’ 64-94) אומר שיש מטופלים שלא
ישתפו את המטפל ברגשותיהם הדתיים משום החשש
יונג ויחסו לדת
רות נצר
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית ומדריכה בכירה. מלמדת בבית הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית במכללת סמינר הקיבוצים
ואורנים, ובהתמחויות היונגיאניות בארץ. אמנית וחוקרת ספרות וקולנוע. פרסמה עשרה ספרי שירה, שישה ספרי עיון וספר אוטוביוגרפיה
משפחתית.
FAITH
i don't believe
I KNOW
Carl Jung