19 / 68
אוקטובר 5102
- 19 -
כרגע משאת הנפש. אבל אותו ארכיטיפ שאותו יש כרגע
לעזוב, במקרה זה האם, הופך אז למאיים, לצל, למשהו
שצריך להתגבר עליו. אחת השאלות היא האם הארכיטיפ
הבא בתור להעניק, האב, שיש להכירו למען המשך
התפתחות האני, יופיע בחיי הילד בצורה מושכת, נומינוזית,
מקסימה וממלאת ייראה? או שיושלך על משהו חלש,
מאיים או אדיש? או לחילופין, מפחיד ודוחה? האובייקט
החדש אמור להיות אטרקטיבי עבור הילד.
כדאי להבין את הפחד מאותו נשי שכה חיוני ליחסים
ואת גילוייו במהלך החיים. הפחד הראשון מן הנשי מופיע
בילדות המוקדמת, כפחד מן האם, המכשפה, החורגת. זה
קורה ומעצים בעיקר ברגע שיש קריאה פנימית לנפרדות,
לעזוב אותה, לוותר עליה, לזנוח אותה או להיעזב על ידה.
האם הופכת לנוראה או מפחידה. תחילה בגלל התלות
המוחלטת בה והפחד לאבדה, ובהמשך בגלל אחיזתה
שלה. בשלב זה מתפתח, לדעת נוימן, פחד שהוא מדמה
אותו כפחד מן הדרקון, האם הנוראה. יש מקרים שבהם
האם עצמה נבהלת מן התלות המוחלטת של התינוק
בה, ואז דוחפת את הילד לעצמאות יתר, וגם במקרה זה
תתפתח בילד חרדה ואשמה על צורכי התלות. מקרה
נוסף הוא כאשר האם זקוקה לילד למילוי צרכיה שלה, או
לריפוי-פיצוי של עצמה. היא חייבת לאחוז בו, ובכך הופכת
לנוראה (באומן, 7002).
הפחד הראשון מן הנשי מופיע בילדות
המוקדמת, כפחד מן האם, המכשפה,
החורגת. זה קורה ומעצים בעיקר ברגע
שיש קריאה פנימית לנפרדות, לעזוב אותה,
לוותר עליה, לזנוח אותה או להיעזב על ידה
אף שהדרקון המפחיד יכול להיות גם הגברי וגם הנשי
בתקופות כאלו ואחרות, נוימן מזהה אותו בעיקר עם הנשי.
יען כי בשלבים הראשוניים, לפני התפתחות התודעה, הכול
נמצא תחת השליטה של שכבת האם הגדולה. הצרכים
הגדולים באותה תקופה הם מן האם ומושלכים על האם.
תרומתו הנוספת של נוימן בעניין זה היא שמדובר כאן בשני
צירים: גם בזה של האני המתפתח, המפחד והחלש מול
כוחות הלא מודע, וגם על ציר הפעוט הרגיש והחלש מול
דמות האם האמיתית. כלומר אנו רואים כי אחרי שנה של
מוכלות, שבה הילד ועמו גרעין האני מוכלים בתוך האם,
נודד העצמי אל האב, והרבה פעמים בצורות נסתרות
ומעוררות קונפליקט. ברגע מעבר זה מתחילה ההרואיות
של האני, כי בעטייה של ההתפתחות הוא מוכן להקריב את
הביטחון ולקחת על עצמו סיכון וסבל. בשלב זה עולה חזק
מאוד הקונפליקט בין הנטייה להישאר ביחסים הראשוניים
או להתחבר לכוח הטרנס-פרסונלי של העצמי המדריך
אותנו.
הילד המחובר היטב לעצמי, חייב להמשיך ולעתים לנהוג
באכזריות כלפי האם. ההחזקה על ידי האם עם המשאלה
להישאר לידה, אצלה בטריטוריה, לצד הדחף החזק
לצאת ממנה ולבגוד בה, הם מן הקונפליקטים היוצרים
את הדרקון.
יש לזכור כי הקשרים הראשוניים ומידת הקושי לצאת מהן,
הם לפי נוימן הפרוטוטיפ של יחסים והתייחסות בכלל. לכן
בתוך כל סוג של יחסים אינטימיים נכרכות גם תחושות
עבדות, כבילות והיקבעות, שהן חלק מן האופי הבסיסי
של קשר. תחושות אלו מושלכות על הנשיות כולה כי היא
בדרך כלל זו המובילה לקשר.
התפתחות האני ועמו התודעה נחווים
כהתרחקות מן האם ובמקביל מן הלא מודע
[...] התפתחות האני לעבר תרבות קהילה
ובהמשך אינדיבידואציה, התפתחות אישית
מכאן והלאה ובהמשך, אומר נוימן, התפתחות האני ועמו
התודעה נחווים כהתרחקות מן האם ובמקביל מן הלא
מודע. חוויה של כמעין עלייה למעלה. התפתחות האני
לעבר תרבות קהילה ובהמשך אינדיבידואציה, התפתחות
אישית. כנגד התפתחות זאת נמצאת הנשיות-אמהות
האלמנטרית, המזוהה עם העולם הלא מודע ואז היא
נחווית בצידה הנורא, המחזיק, הלא משחרר. היא נתפסת
כארכאי, ככאוטי, כנמוך, אשר שם קיימת הסטגנציה,
הרגרסיה והמוות. העלייה בתודעה והתפתחות האני הם
תהליכים קשים המלאים בסבל ומאמץ בלתי נלאה, ועל
כן קיימת בדרך הקשה הזו גם הכמיהה לכניעה, הגעגועים
לחזרה, לרגרסיה, לאמהי, ובמצבים קיצוניים אפילו למוות
והתאבדות.
האמביוולנציה כלפי הנשי קיימת לדעת נוימן גם עבור
הגבר וגם עבור האישה וכמובן גם עבור הילד והילדה. כדאי
להוסיף כי עבור הילד והילדה האם חייבת להפוך בשלב זה
או אחר לסוג של מכשפה, וכן, כי בתהליך זה יש להרוג את
היקר מכול - את היחסים עם האם, המוסווים תחת המסווה
של הדרקון שמחזיק. אחד המחירים החזקים שהעוזב או
הנעזב משלם, הם רגשות האשם והחרדה, שהם גם חלק
מהנשק שמפעיל הדרקון, כמו שמגדיר נוימן, ואני אוסיף,
בייחוד הדרקון היהודי. אתה הורג בשלב זה את מה שיקר
ואפילו קדוש עבורך למען אל חדש קשה להשגה.
מובן שיהיה זה חשוב מה יחסה של האם האישית לעניין.
היא יכולה לעזור או להקשות. חשוב ביותר בתהליך הפרידה
המגיע, עד כמה באמת סופק האדם ביחסים הראשוניים,
ועד כמה יכולת יש לו לעמוד באשם ובפחדים. הפחדים
כוללים גם פחד מהאם האישית וגם פחד מן המעבר,
שהוא לעתים האם הארכיטיפית. בשלוש צורות עיקריות
יכולים להופיע לדעת נוימן הפחדים: בעצירת ההתפתחות,