15 / 68
אוקטובר 5102
- 15 -
הסמלים המופיעים בחלום גם הם חלק
חשוב בעבודת החלום. יונג מבחין בין סמל
לסימן. הסימן הוא בעל משמעות אחת,
קבועה וידועה. כך, למשל, כף היד הפרושה
המופיעה בתמרור אזהרה משמעותה האחת
היא “עצור!” [...] לפי יונג, גם מה שמכונה
בכתביו של פרויד “סמל” אינו סמל אלא סימן
[...] הסמל, לעומת זאת, הוא רב משמעויות
ברמה הסובייקטיבית - אנו יוצאים מתוך הנחה בסיסית
שאין דימוי בחלום שהוא מקרי, אלא הלא-מודע בוחר
כל דימוי, כל עלילת חלום, כל סמל, על מנת להציג את
מצב היחסים בין האגו המודע לבין הלא-מודע ועל מנת
לתמוך בתהליך האינדיבידואציה. ברמה הסובייקטיבית
הן החולמת והן אמה הן דמויות פנימיות המייצגות או
מבטאות חלקי נפש, או במונחים היונגיאניים - ארכיטיפים.
החולמת מייצגת את האגו, ואמה מייצגת את ארכיטיפ
האם הגדולה המופיעה בחלום כאם גדולה רעה ומסוכנת,
המתכוונת להרוג את הבת. האגו מתגונן, וכמעט מתגבר
על האם הגדולה הרעה. כלי המלחמה - הסכין, גם הוא לא
נבחר באופן מקרי.
בעבודה על החלום מתייחס המטפל היונגיאני למסרים
של הלא-מודע. מה הם המסרים של הלא-מודע בחלום
זה? לשם הבנתם אציג תפקיד חשוב של החלום: הפיצוי
), או כפי שמושג זה מופיע לעתים בספרות
compensation
(
המקצועית - איזון או קיזוז. התודעה מעצם טיבה מבחינה
ומבדילה, ממשיגה לקטגוריות ומנסה לארגן את העולם
הפנימי והחיצוני ב”מגירות” מסודרות. ארגון זה מעניק
ביטחון לאדם, אולם הסכנה בו היא בהתעלמות ממורכבות
ומהיבטים נוספים של יחסים ושל מצבים הן בעולם הפנימי
והן בעולם שבחוץ. עמדתו של האגו המודע היא על פי
רוב חד צדדית. בעיקר ניכר הדבר בקשרים שבין הצל
והפרסונה.
ארכיטיפ הפרסונה הוא ארכיטיפ המסכה (פרסונה
היא המסכה שעטו על פניהם השחקנים בתאטרון היווני
העתיק). זוהי מסכה המתעצבת בתהליך הסוציאליזציה
של האדם, אולם אין זו מסכה כלפי חוץ בלבד, אלא
האדם בדרך כלל מזדהה עם הפרסונה שלו, ואינו מבחין
בינה לבין האגו. אדם לא יכול לחיות ללא פרסונה, שניתן
להמשילה לעור המכסה את הגוף, אולם ככל שהפרסונה
נוקשה יותר כך יוכחשו ויידחו היבטים שאינם מתאימים לה
אל הצל. ארכיטיפ הצל כולל מלבד הצל האישי, אותם
היבטים שאינם מתאימים לפרסונה, את הצל הארצי,
ההיבטים הדחויים והמוכחשים של הגוף (בעיקר אפשרות
הבליה והמוות) והרוע האבסולוטי.
החלום יביא לחולם את אותם היבטים של הצל שלו
שהוכחשו. בדוגמת חלום קרב הסכינים, המטופלת,
שבמודע אוהבת את אמה, דואגת לה ואפילו מגוננת עליה
עד כדי ויתור על עצמיותה, נלחמת נגדה בקרב סכינים
וכמעט גוברת עליה. מכאן גם רגשי האשמה שהתעוררו
בה בהקיץ. הצל המוכחש של האם אף הוא מופיע בחלום.
האם שנתפסת על ידי המטופלת כטובה ומבינה ודואגת
לשלומה ורווחתה, אותה אם תוקפת אותה בסכין. החלום
מביא למטופלת את ההיבט התוקפני המוכחש לחלוטין של
האם, את האהבה החונקת שאינה מאפשרת התפתחות.
אולם הפיצוי בחלום זה הוא בשכבה עמוקה יותר. ההיבט
של האם הרעה איננו רק היבט של האם במציאות, אשר
מונע מהמטופלת להתפתח לקראת עצמאותה, וזאת
מרוב אהבה. קרב הסכינים הוא קרב בעולם הפנימי של
החולמת. לשם הבנת מערכת היחסים בעולם הפנימי
נעזרים המטפלים היונגיאניים בשיטת האמפליפיקציה
(הגברה).
שיטת האמפליפיקציה היא במהותה הקישור של דימויי
החלום למוטיבים במיתוסים ובאגדות. מיתוסים ואגדות
מציגים עובדות וסיטואציות נפשיות, בדיוק כמו החלומות.
הם מתארים באופן ציורי מצבים נפשיים שקיומם לא יכול
להיות מתורגם להסבר מילולי. התחברות אל מיתוס יכולה
לעורר באדם את ההכרה שגם בנפשו הפרטית קיים ממד
טרנסצנדנטי ושמעגל חייו המצומצם מתחבר עם מעגלי
חיים אנושיים המתקיימים מאז ומתמיד. הכרה כזו מרחיבה
את התודעה ומאפשרת השתחררות מכבילות לעמדה
חד צדדית מסוימת, כך שאפשר למצוא אפשרויות שונות
לפתרון בעיה או קונפליקט.
האמפליפיקציה של קרב הסכינים עם האם הרעה
התוקפת קישרה את הדימוי למוטיב מרכזי באגדות על
יחסים בין אם לבת, הלא הן האגדות על האם החורגת
הרעה המתעמרת בבת. במרבית האגדות הללו הבת
מגורשת או בורחת מהבית, ובסופה של העלילה מתגברת