19 / 68
פסיכואקטואליה
ידי החרדות שלי מאובדן שליטה, מאכזבה ומכישלון באותה
מהירות שבה פיתחה היא העברה אלי. אני פונה אליה ברוך
ומסבירה שזאת תקופה שבה היא
יכולה לקבל תמיכה, ליווי, הבנה, שהיא
בו זמנית גם גדולה וגם קטנה. שנראה
שבתוכה עדיין ישנה תינוקת רעבה,
ילדה קטנה שזקוקה לאמא, אך היא
היום גם אישה בוגרת ועצמאית,
מוקפת במשפחה תומכת ואוהבת.
המטרה הראשונית שלי הייתה לסייע
לה להיזכר ולהיעזר בחוזקות שלה כדי
להחזיר לעצמה את הביטחון. אך רחל
הייתה זקוקה בשלב זה להרבה יותר.
מהר מאוד היא נכנסה למצב רגרסיבי
שבו כל מהשרצתההיהשאהיהעבורה
אמא טובה, מערסלת, נוכחת, מכילה.
“כשאמרת לי שאני יכולה להיות גם
כמו תינוקת שיונקת היה לי כל כך
טוב”, אמרה לי. היא סיפרה על זיכרון
צרוב וכואב שהיא נושאת הרבה שנים,
כשפעם ראתה אישה הולכת עם ילדה
קטנה יד ביד. האמא החזיקה מטרייה
וגוננה על הילדה מהגשם. “כל כך
קינאתי בילדה”, היא אומרת. “למה אני
כל כך פוחדת לקבל עזרה? אולי אני
פוחדת שזה יחליש אותי...” הכמיהה
לאם הטובה והמגוננת הייתה מוטיב
מרכזי במפגשים בינינו. כמו גם העיסוק באירועים בילדותה
שנגעו להתעללות, לדחייה, להזנחה. היו גם הרבה חלומות,
שבהם היא פוגשת בעיקר את אמא שלה ואת בעלה.
במהלך השנים נפגשנו בתדירויות שונות בהתאם למצבה
הבריאותי, הפיזי והנפשי. היא התגברה במהירות יחסית על
החרדות, הסכימה לקבל עובדת זרה שתסייע לה, הדימוי
העצמי שלה השתפר מאוד, וכן הקבלה העצמית ומכאן גם
מצב רוחה. יחד עם זאת, היו נפילות במצבה הבריאותי הפיזי.
היאאושפזהבביתחוליםשלושפעמים. בכל פעם נראהשהיא
לא תצליח לחזור לתפקוד תקין. לכל נפילה במצב הבריאותי
התלווה גם דיכאון, שבו חזרה לחרדות, לייאוש, לדחייה
הגדולה את עצמה ואת זיקנתה, לכעסים על אחרים, עלי, על
עצמה. בתקופות אלה קיימנו שיחות עידוד ותמיכה בטלפון.
גם אני הייתי במתח ובחרדה לשלומה. אך היא כמו עוף חול,
התרוממה בכל פעם מחדש. כיום אנו נפגשות בביתה בהתאם
לצורך, כשהיא מתקשרת. בביתה היא טורחת לכבד אותי בכל
פעם באחד מתבשיליה, נהנית מאוד לדבריה “מהיכולת שלי
לתת לך משהוא באהבה”. סוגיה חשובה בעבודה עם זקנים
היא שהם זקוקים לתחושה של אוטונומיה וערך עצמי ביכולת
לתת ולא רק לקבל.
רחל עברה כברת דרך משמעותית
במהלך השנים. לדבריה היום היא
בתקופה הטובה בחייה. היא השלימה
עם “הצל שלה”, כפי שהיא מכנה את
האגו המתבונן, הביקורתי והכועס שלה.
היא למדה להיות אמפתית ולחמול
את הילדה הקטנה, הרעבה, הכועסת
והמקנאת שבתוכה. היא אינה נבהלת
עוד מהרגשות האמביוולנטיים כלפי
בני משפחתה האהובים, והיא אוהבת
וחמה כלפיהם יותר ממה שהייתה
בעבר. נראה שדבר מה השתחרר. היא
מייחסת את זה בעיקר לטיפול ולקשר
הבלתי אמצעי שהתפתח בינינו. זה
כמובן מרגש, מחמיא, טפיחה לאגו
המטפל שלי, אך גם סכנה לחגיגה
נרקיציסטית של מטופל ומטפל. אינני
יודעת מה “אחוז השונות המוסברת”
שאפשר לייחס לטיפול. אני מאמינה
שרחל הגיעה אלי בשלב בחייה שבו
הייתה מוכנה יותר רגשית, לעומת
הטיפולים הקודמים. ייתכן שהיחלשות
מנגנוני ההגנה בזיקנתה אפשרה יותר
התקרבות וכן יכולת לעיבוד ויכולת
לאינטימיות שייתכן שהיה קשה לפרוץ בעבר. תרומתי הייתה
אולי בדרך שבה התנהל הטיפול, עם הרבה קבלה והכלה,
התאמה לצרכים החזקים והמשתנים שלה, למצב הבריאות
המשתנה, מעבר לגמישות בתדירות המפגשים ובמקומם.
טיפול שהוא מאוד שונה במהותו מהחינוך הפסיכולוגי
השמרני שקיבלתי אני בראשית דרכי.
במפגש האחרון אמרה לי: “אני בתקופה כל כך טובה, אני כל
כך רוצה לחיות ואני רק פוחדת שהחברות שלי לברידג’ יהיו
חולות ולא יהיה עם מי לשחק”. גם אני מקווה שתמשיך כך,
וחרדה לשלב שבו “הזיקנה הרעה” תשתלט עליה.
אני מאמינה שהמקרה של רחל מייצג את התקווה והאופטימיות
שבטיפול הפסיכולוגי בזיקנה. האופק הפסיכולוגי אפשרי,
אולי בזכות היות האופק הפיזי הולך ומתרחק.
61
המשך בעמוד
המצוקות הרגשיות המאפיינות
את הזקנים, קשורות בעיקר
לשינויים ולאובדנים גופניים,
משפחתיים וחברתיים. קשת
הסימפטומים היא רחבה, ועם
הגיל יש גם יותר שימוש
בתרופות, כולל בנוגדי חרדה
ודיכאון. מציאות מורכבת זאת
עשויה להרחיב את תחומי
המעורבותשל המטפל ולחייב
גם קשר עם גורמיםשונים
בקהילה או במשפחה. במרבית
המקרים אין צורך בטיפול
פסיכולוגי ארוך טווח, אלא,
ובעיקר, בהתערבויות קצרות
המכוונות לסייע לזקן להתמודד
עםשינוי או אובדן משמעותי
19