54 / 68
אפריל 5102
- 54 -
“קוד האתיקה”) הקובע בסעיף 1.3 כי הפסיכולוג חייב בשמירת
הסודיות על כל מידע על מטופל אשר הגיע אליו תוך כדי
עיסוקו המקצועי ואף לאחר סיומו.
אפשר לראות את החשיבות אשר מייחס מקצוע הפסיכולוגיה
לחיסיון לפי הנוסח המצומצם לחריגים לחיסיון. סעיף 3.3
לקוד האתיקה קובע כי גם כאשר נדרש הפסיכולוג למסור
מידע ולהפר סודיות על פי חוק, עליו ליידע את הלקוח ולפעול
ככל יכולתו לשמירת הסודיות ולהגנה על הפרטיות של הלקוח,
על מנת לא לפגוע בו. (על בעייתיות המצב המשפטי הקיים
ראו מאמרם של צבי גיל וברוך אברהמי “הרשומה הפסיכולוגית
בבית המשפט בהליך אזרחי או: של מי הרשומה הזו?” רפואה
ומשפט, גיליון מס’ 54, ינואר 2102, עמ’ 16-57).
החיסיון הפסיכולוגי כאשר המטופל אינו
בין החיים
אנו רואים בפסיקת בתי המשפט שתי גישות באשר לחשיבות
החיסיון וזכותו של אדם לפרטיות לאחר מותו. בפסק הדין
בעניין סקולר עמדה לדיון שאלה בדבר חשיפת מידע חסוי של
אדם לאחר מותו. בית המשפט סבר כי הזכות לחסיון המידע
ולפרטיותו של המנוח עוברת בירושה ליורשיו כפי שהם יורשים
את ממונו ונכסיו המוחשיים (בע”א 29/7191, יעקב סקולר נ’ ניצה
ג’רבי פ”ד מז(5) 467).
דעתי היא כי פסיקה זו של בית המשפט, עם כל הכבוד, אינה
מכבדת דיה את החיסיון על המידע שאותו ביקש המטופל
לשמור, לעתים אפילו מפני יורשיו. אין זה ראוי ואין זהו הציווי
של האדם כי היורשים יקבלו גם את כל אשר היה בלבו, בדעתו
ובנפשו טרם מותו. לעתים היורשים רבים, ולעתים אינם קרובים
למטופל מבחינה מעשית ונפשית. לכן, אין מקום לבצע גזירה
שווה בין רכושו של אדם לבין התערטלות וחשיפת מסתורי
נפשו. נראה לי כי הדבר מהווה קלות דעת במשקלו וחשיבותו
של סוד השיח עם מטפל.
עם זאת נמצאה גישה אחרת בפסק דין בעניין פלדמן-קופלר
שבו קבע בית המשפט כי אין מקום להשוות בין נכסים מוחשיים
של אדם כגון מקרקעין, מיטלטלין, מוניטין, קניין רוחני וכיוצ”ב,
לבין שמירת הפרטיות והחיסיון. נקבע כי אין כל היגיון בקביעה
כי פרטיותו של אדם ומידע רפואי בעניינו יועברו ליורשיו. עוד
הוסיף בית המשפט וקבע כי לעתים רצונו של אדם לשמור על
חסיון המידע דווקא מפני יורשיו (הפ (ת”א) 21-50-09492 עיזבון
פלונית ז”ל נ’ ד”ר פרידה פלדמן-קופלר).
החיסיון הפסיכולוגי במשפט הפלילי
או המשמעתי
גם כאן מוצא אני כי בתי המשפט אינם נותנים לחיסיון
הפסיכולוגי וסוד השיח עם הפסיכולוג משקל וערך שלדעתי
ראויים. מוצע לראות את פסק הדין של בית המשפט המחוזי
בירושלים (בעמש”מ (ים) 41-80-33992 סירוטה נ’ נציבות שירות
המדינה). שם עלתה שאלה אם ניתן להביא לעדות פסיכולוג
פרטי של מתלוננת בשל הטרדות מיניות. המתלוננת סירבה
לוותר על החיסיון עם הפסיכולוג. בית המשפט זקף סירובה
לחובתה וראה בכך חיזוק ותמיכה לגירסה עובדתית שאינה
גירסתה. לדברי בית המשפט הימנעות מלהביא את הדברים
שנמסרו לפסיכולוג מקימה לחובתה חזקה לפיה הדברים של
הפסיכולוג, אילו היו מובאים לבית המשפט, היו כנגדה.
החיסיון במשפטים ובהליכים אזרחיים
בהליכים אזרחיים נדרשו בתי המשפט למעמדו של החיסיון
כחלק מהליך של גילוי ועיון במסמכים בין בעלי הדין. בבסיסם
של הליכים משפטיים אלה עומדים שיקולים של גילוי האמת
ושיקולים של יעילות, והתפתחו שתי גישות בעניין, האחת
מצמצמת והשנייה מרחיבה את היריעה מעט.
הגישה הראשונה עולה בפסק דין בעניין “אפרופים” בו עמדה,
בין היתר, השאלה כלפי מי מופנה צו גילוי המסמכים. לגישתה
של כבוד השופטת דורנר אם צו הגילוי מופנה כלפי בעל הדין,
קרי המטופל, אזי שכלל הזכות לחיסיון לא תעמוד לו והוא יחויב
לחשוף בפני הצד השני את כל המידע החסוי אשר רלוונטי
לתובענה ונדרש לצורך הצד השני לביסוס טענותיו (בר”ע
00/1558 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע”מ נ’ מדינת ישראל, פ”ד
נה(2) 201 (0002)). המשך לגישה זו ניתן לראות גם בפסק הדין
בעניין סקולר שבו נקבע על ידי כבוד השופט טל כי אילו בעלי
הדין היו נדרשים לגילוי החומר החסוי, אזי היו חלים כללי הגילוי
הרגילים בין בעלי דין, ולא היה מקום לחיסיון (בע”א 29/7191,
יעקב סקולר נ’ ניצה ג’רבי פ”ד מז(5) 467).
הגישה השנייה עולה בפסק הדין של כבוד השופט יצחק עמית
בעניין מיקוד אבטחה אשר על פיה החיסיון של אנשי המקצוע
אינו נפגם כאשר בעל הדין הוא זה שמעלה את הטענה לחיסיון
או לפגיעה בפרטיות. בבסיס החלטה זו נשען השופט עמית
על העובדה כי החיסיון הוא לטובת המטופל וכי החיסיון הנו