46 / 68
2016
אוקטובר
המרה? האם אפשר לפתח את הקשרים הבין-אישיים
לאינטימיות עמוקה יותר? האם אפשר למצוא משמעות,
לייצר זיכרונות? אבחון של מחלת סרטן, גם ממוקד, גורמת
למשפחה טלטלה, פחדים, חרדות, נטל כלכלי ועוד. קל
וחומר אבחון של מחלה גרורתית שמטיל על המשפחה
התמודדויות מורכבות ביותר שדורשות התגייסות, לפעמים
לתקופת זמן ממושכת של שנים. הקשר עם חברים גם
הוא מורכב, ופעמים רבות המשפחה מוצאת את עצמה
בבדידות חברתית. יש חברים שלא מתמודדים עם הפחד
שלהם מפני המוות, שהמחלה מהווה לו עדות מתמשכת,
ומתנתקים. יש חברים שאינם מבינים את משמעות
המחלה ואינם מצליחים להוות גורם תומך. מאתגר מאוד
גם להתארגן ולתמוך במישהו למשך זמן לא מוגדר.
זוגיות
הניסיון הקליני שלי מראה כי בן הזוג שותף לתהליך הרפואי
ומלווה את אשתו ככל יכולתו, עם זאת איננו יודעים מהי
רמת התקשורת הרגשית בין בני הזוג והאם ישנה התאמה
בניהול שארית החיים. אולי אחד מבני הזוג מצליח לחיות
בהכחשה ואילו האחר עסוק במסע של חיפוש משמעות?
האם עיקר התקשורת היא בחיפוש אחר אבחון חוזר, תרופה
או ייעוץ שייתנו לאישה סיכוי החלמה? האם בני הזוג שניהם
מתעלמים מהאבחון כל עוד ניתן וחיים בהכחשה? האם הם
משוחחים על הפרידה והמוות ומתכוננים לקראתם? האם
הם מדברים ביניהם על צוואה? על בקשות של החולה לגבי
טיפול בה לכשהמצב יתדרדר מאוד? לגבי האופן שהיא
רוצה שיזכרו אותה בו? לגבי ההתמודדות של בן הזוג לאחר
מות אשתו?
יש חברים שלא מתמודדים עם הפחד
שלהם מפני המוות, שהמחלה מהווה
לו עדות מתמשכת, ומתנתקים. יש
חברים שאינם מבינים את משמעות
המחלה ואינם מצליחים להוות גורם
תומך. מאתגר מאוד גם להתארגן
ולתמוך במישהו למשך זמן לא מוגדר
האם הם מדברים על רגשות: הפחדים, הכעסים, העצב,
אין האונים, חוסר השליטה, גם של החולה וגם של בן הזוג,
על התהליך, על הזמן? האם הם מחפשים אחר דרכים
ואופנים להפוך את הזמן שיש לזמן איכות: ליצירת זיכרונות
יפים, לזיהוי משאלות שאפשר להגשימן, להגשמתן,
לסגירת מעגלים, לביטויי אהבה וחיבה, לשמירה על קשרים
חברתיים? סגנון ההתמודדות שנראה היעיל ביותר, אם
גם קשה מבחינה פסיכולוגית, הוא התמודדות שמצליחה
להכיל בו בזמן גם את ההווה, שבו האישה מרגישה עדיין
טוב יחסית מבחינה פיזית, וגם את העתיד, שהוא סוף חייה.
יש ה"החזקה" של שתי יכולות: היכולת ליהנות מהרגע
הנוכחי, לחוות את החיים באופן אינטנסיבי, משמעותי,
מהנה, וגם היכולת לראות את העתיד ולהתכונן אליו,
אל הפרידה מהאנשים, מחפצים, מתוכניות שכבר לא
יוגשמו. בשלבים הסופניים, האם מוצאים דרך וכוח להיפרד
ולשחרר?
ילדים
מה מספרים לילדים על מחלתה של אמא? כאשר יש
אבחנה של סרטן שד ממוקד, העמדה הפסיכולוגית
הברורה היא לא לשמור את המידע בסוד אלא לשתף בו
את הילדים, לפי גילם ואישיותם. אך מה מספרים לילדים
של אמא שאובחנה כחולת סרטן שד גרורתי? חשוב
להבחין בין ילדים בוגרים לילדים קטנים. אני סבורה כי ילדים
בוגרים יכולים וצריכים להיות שותפים למידע על האבחנה
של מחלת האם. לפי צרכיהם ואישיותם הם יוכלו להרחיק
מעצמם את משמעות המידע, או לנצלו לתהליך חשוב של
בניית הקשר עם האם והמשפחה כולה. לילדים הקטנים
יותר אפשר לספר שאמא חולה בסרטן, שהמחלה היום
היא במצב כרוני, ולהסביר מה זו מחלה כרונית. כל זמן
שהאם ממשיכה במהלך חייה ובמעורבות בחיי המשפחה,
אפשר לא להעלות את נושא המוות, אלא אם כן הילדים
שואלים עליו. כמו בן הזוג, גם הילדים יכולים לבנות עם האם
זיכרונות יפים, להעצים ולהעמיק את ההנאה שלהם ביחד
ולסגור מעגלים שצריך לסגור.
46