31 / 68
פסיכואקטואליה
- 31 -
). חוזה הטיפול החדש מבוסס על דיאלוג בגובה
et al.,
2003
העיניים, חשיפה עצמית, שיתוף פעולה ואמפתיה. האמירה של
מקאלו שאני מאמץ בחדווה מול מיכאל היא פשוטה מאוד:
“אני לא אעזוב אותך, כל זמן שאתה זקוק לי, לא אבקש ממך
לעשות דבר, לפני שאתה מוכן לכך”.
הפגישות הבאות מכילות התמודדות לא פשוטה עם התנגדות.
מיכאל מבקש לפרוש מהטיפול בדיוק כפי שפרש מהעבודה
ומהמכינה. השיח שלו איתי קר ומנוכר. הוא מציג טיעונים
רציונליים נכונים כדי לחזק את החלטותיו. הוא מגיב אלי
בתוקפנות: “אתה בכלל לא עוזר לי”. זוהי הזדמנות עבורי
לאפשר לו וגם לי חוויה חדשה. אני מקבל אותו כפי שהוא, לא
מנסה לחנך, לא מנסה לכוון וגם לא מנסה לפרש. אני מבין
שההתנגדות אינה כלפי כמטפל. אני מניח שמדובר בהעברה
מול אביו ואמו, דמויות הסמכות המתסכלות של ילדותו. אני
שומר לעצמי את הפרשנויות וממשיך להיות שם עבורו, להקשיב
לו ולאשר אותו. אני מכיר בלגיטימיות של האכזבה.
אני מקבל אותו כפי שהוא, לא מנסה לחנך,
לא מנסה לכוון וגם לא מנסה לפרש. אני
מבין שההתנגדות אינה כלפי כמטפל. [...]
אני שומר לעצמי את הפרשנויות וממשיך
להיות שם עבורו, להקשיב לו ולאשר אותו.
אני מכיר בלגיטימיות של האכזבה
לאט אנחנו חוזרים לעבר. מיכאל מספר כמה הוא שונא את עצמו,
את עברו. אני מאזין. באופן טבעי, הוא מספר על חוויית האובדן
והטראומה שבה נהרג אחיו, כאשר הוא היה בן שבע בלבד. בעבורי,
זהו מקום טבעי, שכן כל המטופלים שהופנו אלי ממשרד הביטחון
באים לטיפול מהמקום הזה. כל שכן, זהו אובדן שאני יכול להזדהות
איתו באופן אישי, שכן גם אני איבדתי את אבי כשהייתי בן ארבע
והצטרפתי למשפחת השכול של משרד הביטחון.
מיכאל מספר על האובדן הכפול באותו יום מר ונמהר. הוריו,
מאותו היום, מנציחים את זכרו של הבן האהוב ומשאירים את
ילדיהם החיים מיותמים מרגש ואהבה. יחסי תלות מחליפים
) מתאר תהליכי
Bowlby,
יחסים הוריים מתפקדים. בולבי (0891
אבל אצל ילדים. הוא מזהה הגזמה של תהליכים נורמליים
בעקבות שימוש יתר בהגנות לא בריאות. כאשר ההגנות הופכות
נוקשות, תהליך האבל הופך לפתולוגי. לינדמן הציע גישה
ממוקדת שבה המטופל צריך להכיר ברגשות הלא אדפטיביים
ביחס לנפטר, ולעבור מחדש את כל תהליכי האבל הנורמליים.
מיכאל חוזר לזיכרון של הימים הראשונים שלאחר מותו של
האח. הבית בכאוס. הוריו האבלים מוקפים בקרובי משפחה. בכי
והיסטריה שולטים בכול. מיכאל מסתגר לו בחדרו שלו ומשחק
בבובות הברבי שלו, מלביש בשמלות, מסרק, מייפה ומטפל בהן
באהבה.
הזיכרונות מציפים אותו והוא נזכר שכבר בגיל צעיר הוא מרגיש
שהוא אכזבה להוריו ולמשפחתו. “כולם ידעו שאני שונה מהיום
שנולדתי. אף פעם לא קיבלו אותי כפי שאני, תמיד רצו לשנות
אותי שאני אהיה מישהו אחר, שמביא כבוד למשפחה”. מיכאל
מעיד על עצמו ומשתמש במושג: אני “הומופוב”. “אני יודע שאני
הומו, כולם סביבי יודעים שאני הומו, אבל אני שונא את זה. אני
כלום בשביל המשפחה. ביום שהורי המבוגרים ילכו לעולמם, לא
תיוותר שום סיבה עבורי להישאר כאן”.
) ניסח את המוקד במושגים של קונפליקט
Mann,
מאן (3791
מרכזי המלווה בכאב כרוני, אשר עובר כחוט השני לאורך חייו
של המטופל, ומהווה רקע לפנייה הנוכחית לטיפול. הקרקע
בשלה עבורי כמטפל לנסח עבור מיכאל את הסוגיה המרכזית
שאיתה הוא מתמודד. מעין הצהרה (קלריפיקציה), הרגשתו
כלפי עצמו בעבר ובהווה. אותה תפיסה שלילית ביחס לעצמי
המביאה לזירת הטיפול את מיכאל כילד קטן וחסר אונים, אך
גם את מיכאל הבוגר, שאינו רוצה יותר להרגיש חסר ערך, כפי
שתמיד הרגיש.
אני בוחר לנסח את הכאב הכרוני כנגזרת של הקונפליקט
על ערך עצמי. בשלב הטיפול שבו אנו נמצאים זוהי החוויה
האותנטית ביותר אותה הוא חש: “אף על פי שכל חייך עשית
מאמצים להצליח להתקדם ולהיות שייך, אתה תמיד חש
שאתה לא שווה ואז אתה מרגיש חסר אונים ומדוכא ובורח
מהתמודדות”.
מיכאל מכיר תודה, על כך שאני מאשר אותו. אני מרגיש שיש
בינינו ברית טיפולית עמוקה. המטרה העיקרית החדשה בטיפול
היא להיפרד מהתמונה העצמית השלילית שלו כלפי עצמו.
במילים של מיכאל הוא אומר: “אני רוצה ללמוד לאהוב את
עצמי”. מיד בהמשך הוא שואל אותי: “איך אני עושה את זה”.
אני לא יודע מה לענות לו, והפעם גם בוחר שלא לענות, לפחות
לא מייד. השאלה נותרת תלויה בינינו, מפחידה אותו וגם אותי.
אני משתף אותו ברגש שלי. השתיקה קשה לי ועוד יותר אי
הידיעה.