16 / 68
2016
ינואר
16
לקליניקה רב מערכתית, המצויה בנקודת החיתוך, ואולי
האיחוד, בין הפרט, המשפחה והמערכת החינוכית, כך
שתהליך הטיפול מתקיים בו בזמן עם כל אחת מהמערכות.
הגדרה שנייה מתייחסת לקליניקה כאיכות של חשיבה
דינמית מעמיקה, המופנמת בפסיכולוג, והמלווה אותו
בכל התערבות, מעבר למעשה הטיפולי עצמו, בעבודה
המערכתית, בתהליכי אבחון, במצבי חירום וכדומה. ברצוני
להרחיב ולחדד הגדרה שלישית, המתייחסת לקליניקה
באופן מסורתי, כחלק מהסטינג המוכר של חדר הטיפולים
המתקיים בשפ”ח או במערך פרטי, כשהמטפל הוא פסיכולוג
חינוכי.
מה מייחד פסיכותרפיה זו? על מנת
לנסות ולענות לשאלה זו אנסה לבחון
את מאפייני המטופלים, איכויות
ההקשר החינוכי, מורכבות עבודת
הפסיכולוג החינוכי וייחודיות הסטינג
הטיפולי, כמגדירים מבנה ייחודי
של המרחב הטיפולי בקליניקה של
הפסיכולוגיה החינוכית.
מרחב טיפולי
מרחב פוטנציאלי הוא מושג שתבע
) ופורש על ידי
1995( 1971-
ויניקוט ב
) והוא מתאר
2003( 1986-
אוגדן ב
אזור מרכזי שבו מתקיימים מרבית חיי
הנפש הבריאה. זהו מרחב החוויה האנושית, היכל
המשחקיות, היצירה, החוויה התרבותית, התופעה המעברית,
המשמעות האישית, חשיבת המחשבות, חלימת החלומות,
תחושת הסובייקטיביות, החוויה האנליטית והעיבוד הרגשי.
למעשה בתוכו מתקיימים חיי הנפש שאינם פנטזיוניים ואינם
רפלקסיביים אלא מתקיימים בין שתי צורות קיום מקוטבות
אלו. כלומר, המרחב הפוטנציאלי מתקיים בין הפנטזיה,
המנותקת מהמציאות, לבין ההוויה הרפלקטיבית, האוחזת
נואשות במציאות, בתחום המתח הדיאלקטי המתקיים
ביניהן.
המרחב הפוטנציאלי הולך ומתפתח עם המעבר מאשליית
האחדות בין התינוק לסביבה האמהית הבלתי מורגשת
לעבר “היות שניים” עם תחילת ההיפרדות והתהוות מרחב
חיצוני בין התינוק לאמו המאפשר גילוי גרעיני של העצמי
ושל האחר, של הפנימי ושל החיצוני ועד “היות שלושה” עם
הגילוי כי כאשר קיימים שניים - קיימים שלושה: עצמי, האחר
והזיקה האינטר-סובייקטיבית שביניהם, וכן עולמי הפנימי
הסמוי, המציאות החיצונית הגלויה ומרחב תמרון סובייקטיבי
אינסופי הפרוש ביניהם. זהו לא מרחב מציאותי וגם לא מרחב
פנטזמטי, אלא גם וגם בו בזמן, ממלכת הסמלים.
הסמלה היא תהליך של ייצוג מציאות “אובייקטיבית”
באמצעות מושג “סובייקטיבי” המוטען במשמעות מציאותית.
המרחב הפוטנציאלי נפרש בין המציאות הגלויה, המסומלת,
שעשויה להיות גם פנימית כאשר זוהי המציאות הגלויה,
לבין עולם הסמלים הפנימי המייצגים את אותה מציאות
בתיווכו של המסמל, הסובייקט המפרש. בין שני הקטבים,
המסומל והסמל, המציאות והפנטזיה, האחר ועצמי, מובנה
מתח דיאלקטי שמטרתו למנוע קריסה לעבר אחד הקטבים.
פתולוגיה מתקיימת במצבי קריסה אצל אנשים הנאחזים
במציאות תוך הפקעת הדמיון, אובדן יכולת המשחק וירידה
בתחושת החיות, או להפך, אצל אנשים
החיים בעולם הפנטזיות, או נשענים
על פרשנויות לא יעילות, תוך אובדן
האחיזהבמציאות. למעשה, בלשונושל
אוגדן, השימוש בסמלים משחרר את
הפרט מהכלא של מחוזות ה”דברים
,)170 ’
, עמ
2003 ,
כשלעצמם” (אוגדן
כשכפי הנראה ה”דברים” עשויים
להיות תפיסה נוקשה של המציאות או
התנתקות ממנה במחוזות הפנטזיה
כאשר מדובר כנראה, בסופו של דבר,
באותו “דבר”.
לטיפול מגיעים אנשים הכלואים
ב”מחוזות הדברים כשלעצמם”, שאיבדו
באופן נרחב או בתחום חיים מסוים את
המרחב הפוטנציאלי, והם מרגישים
תקועים, נכשלים, אשמים, חסרי אונים, חרדים, קורבנות
להתרחשות חיצונית, מבולבלים ובדרך כלל בודדים. במחוזות
הפסיכולוגיה החינוכית זה עשוי להיות תלמיד עם בעיות
התנהגות, החווה עצמו “רע”, “משוגע”, חריג ואבוד, או הוריו
החווים עצמם כהורים נכשלים, חסרי אונים, מואשמים על ידי
מערכת החינוך וקורבנות לילד המתעלל בהם ובאחיו, או המורה
שלו, החווה עצמו בלתי כשיר מול דרישות מערכת החינוך, חלש
מול תלמיד מתנגד ופגוע מול הורים תוקפניים.
בטיפול, שיקום המרחב הפוטנציאלי נמצא במוקד הטיפול,
ובו בזמן זהו המרחב שבתוכו הטיפול מתקיים, זהו המרחב
הטיפולי. המרחב הטיפולי מתקיים בין מציאות החיים החיצונית
לבין העולםהפנימי הנפרשבטיפול, בין המסומל לבין הסמל, בין
החוויה הגלויה לבין ההוויה הסמויה, בין הסימפטום לדינמיקה
שבבסיסו, בין הפרעתההתנהגותלבין תוויותהשיגעון והרוע, בין
ההווה לעבר, בין המטפל למטופל - תוך שהוא נתון להתבוננות,
לפרשנות, לעיבוד, לגילוי בעלות ולשינוי.
ברצוני להציע קיומו של ציר דמיוני, המתוח בין קוטב
המציאות החיצונית לקוטב העולם הפנימי, אשר על פניו
אפשר למקם בנקודות שונות את המרחב הטיפולי. טיפולים
שונים עשויים להיות מאופיינים לפי מקומם על פני ציר
הסמלה היא תהליך של
ייצוג מציאות “אובייקטיבית”
באמצעות מושג “סובייקטיבי”
המוטען במשמעות מציאותית.
[...] בין שני הקטבים, המסומל
והסמל, המציאות והפנטזיה,
האחר ועצמי, מובנה מתח
דיאלקטי שמטרתו למנוע
קריסה לעבר אחד הקטבים