60 / 68
2016
אפריל
על אריזת הקרטון המבריקה המעוטרת בפרחים צבעוניים
כתוב שהזמן המתאים לשתילת הפקעות הוא ראשית
האביב. הבוקר התעוררתי, הבטתי דרך החלון, ראיתי
שהשמים כחולים. הגשמים שירדו כל החורף פסקו בשבוע
האחרון. האוויר שנכנס דרך החלון היה טרי וצלול. הודיעו
בחדשות שצפויה שבת אביבית. הפקעות שהביאה לי נטע
עמדו על המדף ליד המטבח, הן חיכו
שם מאז הפעם האחרונה שהייתה כאן.
אני כל כך שמחה כשהיא באה לבקר.
אני מביטה בפניה היפים, הקורנים,
בעורה החלק, מלטפת אותם בחטף
ומתענגת על מגע המשי. אני אוהבת
את חיוכה ואת עיניה הקורנות, וחושבת
לעצמי שהיא יפהפייה. אני לא אומרת
לה את זה, כדי שחס וחלילה לא תיעשה
לגאוותנית. כל חיי האמנתי בהצנע לכת.
אבל בלבי פנימה, אני חושבת שהיא כל
כך יפה, שבוודאי כל גבר שעובר על ידה
חושק בה. ואני חושבת שהיא צריכה
להיזהר.
נטע באה אלי כל כמה חודשים. היא
היחידה מבין הנכדים שלי שזוכרת
אותי וטורחת להגיע. אני יודעת שכולם
עסוקים ולכן לא מגיעים, אבל היא תמיד
מוצאת זמן ובאה, מביאה לי משהו קטן, ממש כמו כשהייתה
קטנה. כשהייתי באה לבקר, תמיד הבאתי עמי משחק, ספר
או חבילת שוקולד. מעולם לא באתי בידיים ריקות. עכשיו
היא מביאה לי לפעמים עציץ קטן, לפעמים ספר, או עוגה
שאפתה. בפעם האחרונה הביאה לי חבילת פקעות. אם
טומנים אותן לפי מה שכתוב על החבילה עם בוא האביב, הן
פורחות לאחר שלושה שבועות, במגוון צבעים שונים, כמו
אלו המצוירים על העטיפה.
נטע אמרה שתבוא לעזור לי לשתול את הפקעות. היא
יודעת שקשה לי ללכת. אבל אני לא רוצה לחכות. אני קצרת
רוח. איני יודעת כמה זמן עוד נשאר לי להיות פה. אני כבר
לא ילדה. לפי חשבוני, זמני כבר תם מזמן, אבל כמובן, מי
שואל אותי מה קצבת הזמן שלי? כנראה לקדוש ברוך הוא
יש חשבונות והקצבות משלו, והוא לא מתחשב בדעתי.
הבוקר, כשפתחתי את החלון, חשבתי שזהו זמן מתאים.
בשנים האחרונות אני משכימה לקום, מתעוררת בין ארבע
לחמש. כמדי יום קמתי מוקדם ושכבתי לי בשקט במיטה,
חיכיתי שהבוקר יעלה. אלו שעות שאני מאוד אוהבת. אני
נהנית מן השקט בבית האבות,
מהעובדה שהמכוניות עוד לא יצאו
לדרכן, מהבוקר המתעורר לאיטו.
בדרך כלל הרעש פה גדול. הצוות
עובר בין החדרים, עושה ספירת
מלאי, בודקשכולם קמו, כי לפעמים
לא כולם קמים. אחר כך מתחילה
פעילות היום. מגיעים מבקרים,
והמכוניות ברחוב שמתחת לחלוני
יוצאות לדרכן. כשאני מתעוררת,
אני שוכבת בשקט המתוק בשעות
הללו, מדפדפת באלבומי הזיכרון.
לפי סדר: ילדות, בית הורי, וילנה,
עלייה לארץ, הקיבוץ, כפר מונש,
הפגישה עם שמואל, נישואין, ילדים,
התנדבות ביישובי עולים חדשים,
הקמת בית הספר לילדים חריגים,
הפעילות הציבורית במועצה,
הילדים, הנכדים, הפגישה עם
ישראל, המחלה הארורה של שמואל, אסון המסוקים שבו
נהרג עופר, המחלה של רותי אמו, הסרטן שהתגלה אצלי.
לפעמים אני נזכרת בדברים לפי המלחמות: מלחמת העולם
הראשונה, השנייה, העצמאות, ועד מלחמת ענבי זעם
המטופשת. לפעמים אני מדפדפת בדברים ונזכרת בהם
באופן אקראי, ללא סדר. פתאום עולה זיכרון מיום ההולדת
המקסים שרותי ארגנה לעופר כשהיה בן חמש ביער בן שמן.
וצצה התמונה שלו עומד ורוקד על הכיסא, וצועק: סבתא!
בואי לרקוד איתי! או פתאום אני נזכרת בבכי הנוראי של
חגי ליד הקבר של שמואל, ובחיבוק העז שחיבקתי אותו.
לפעמים עולות המילים הקשותששמואל זרק לי כשהחלטנו
לנסות להיפרד אחרי שנודע לו על הרומן שלי עם אפריים.
לפעמים עולים זיכרונות לפי אנשים, לפי תקופות, ולפעמים
60
התחדשות
דפנה ערן
דפנה ערן היא פסיכולוגית קלינית פסיכואנליטיקאית, מנחה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה, עוסקת בציור, בפיסול ובכתיבה. ספר שיריה “ברגע
.2012
הנגיעה” ראה אור בשנת