61 / 68
פסיכואקטואליה
61
סתם עולים ריחות.
כמו הבוקר. ריחות של הבית בווילנה, הקרעפלאך של אמא,
ריח הסוסים שחנו ליד הבית שלנו. ריח הפרות בכפר מונש,
ריח הליזול בבית החולים שבו היה מאושפז שמואל, וריח
הפריחה באביב ליד ביתנו בכפר. זה הזמן האהוב עלי ביותר.
כל היום אני מחכה שיגיע ואיתו התמונות והריחות.
אחרי שקמתי, הגוף כבר לא מאפשר לי למהר לקום, שתיתי
את קפה הבוקר. תמהיל של חלב ומים. פרסתי חתיכת עוגה
שנשארה מסוף שבוע שעבר, וישבתי בשקט במטבח ליד
החלון הפתוח. חשבתי שהרעננות באוויר מסמנת את בוא
האביב. עיני שוטטו לכאן ולכאן, ולפתע נתקלו בעטיפה
הצבעונית המזמינה של הפקעות שהביאה לי נטע לפני
כחודשיים. בחלוק הישן שלי ישנם כיסים גדולים. קמתי
בזהירות, נעזרתי בהליכון. טמנתי את החבילה בכיסי הימני,
שראיתי שהקצה שלו פרום קמעה. דשדשתי באיטיות בנעלי
הבית הישנות לעבר הדלת. לא היה לי כוח לנעול נעליים.
פתחתי את המנעול העליון, אחריו את התחתון. העליון,
כאשר הוא נעול, מסמן בחוץ לצוות שאני בחדר. התחתון
הוא מנעול רגיל. פתחתי את הדלת ויצאתי לעבר המעלית.
הייתי לבד. כבר היה בוקר, אך עדיין היה יחסית מוקדם,
בשבת כולם מנסים לשון קצת יותר. יצאתי מהמעלית ללובי,
ורינת, פקידת הקבלה, אמרה לי: בוקר טוב גברת שניאורסון,
מה שלומך הבוקר? עניתי לה טוב, ומה שלומך את? והיא
ענתה: מצוין. “מצוין” זו כמובן תשובה של צעירים.
יצאתי לרחבה הראשית ופניתי לשביל המוביל לגינה שבה
בדרך כלל פורחים ורדים. עדיין אין פריחה. נזכרתי ששכחתי
לקחת כלי כלשהו כדי שאוכל לחפור באדמה גומות. חזרתי,
נכנסתי לחדר האוכל הריק ולקחתי כף מאחד השולחנות
הערוכים, טמנתי אותה בכיס השמאלי. פחדתי שמישהו
יראה אותי, אבל לא היה שם איש. חזרתי החוצה. בשדרה
שמובילה לגן הוורדים נשמעו קולות עזים של ציוץ ציפורים,
שקודם לא הבחנתי בו. זה הזכיר לי את קולות הציפורים
שנשמעו מעץ האזדרכת הענק שעמד ליד ביתנו בכפר
מונש. חזרתי לאזור הוורדים. לא ידעתי איך אתכופף
לאדמה. התנועות שלי כבדות מאוד. ידעתי שאם אתיישב
לא אוכל לקום. למרות זאת התיישבתי בזהירות, חשתי את
הרטיבות הקלה של האדמה, נעצתי את הכף באדמה הרכה
וחפרתי בור קטן. פתחתי את השקית, שלפתי פקעת קטנה,
מיובשת, טמנתי אותה באדמה וכיסיתי אותה מלמעלה.
חשבתי שבעוד כמה שבועות, כאשר הפקעות יפרחו,
אנשים לא ידעו מי טמן אותן פה, זו תהיה תעלומה. חפרתי
עוד ועוד גומות עד שכל הפקעות מצאו בית לעצמן. ידעתי
שלא אוכל לקום. הרגשתי חולשה עצומה, ידי החלו רועדות
וזיעה קרה כיסתה את כל גופי.
לאט לאטשקעתי אחורנית, גבי נגע באדמה ואחר כך הראש.
הבטתי לשמים הצלולים, ראיתי את הכחול המופלא.
מקורות
). האתגר שבהזדקנות - בריאות נפשית, הערכה וטיפול. ירושלים: הוצאת אשל.
1 1
.
2005( ’
בר-טור, ל
.
2 2
.
307-300 ’
). עמ
3(
). דלוזיה פרנואידית בזיקנה המאוחרת - מנגנון הגנה בהתמודדות עם אבדנים?!. שיחות, כרך כ
2006( ’
בר-טור, ל
). החיים במחשבה שנייה - שיחות עם נפתלי. חיפה: הוצאת אח.
3 3
.
2009( ’
בר-טור, ל
.
4 4
.
86-69 ’
), עמ
3-2(
). מי מטפל במטפל? - מיומנויות מקצועיות ורגשיות של המטפלים בזקנים. גרונטולוגיה, כרך לז
2010( ’
בר-טור, ל
). הטפול פסיכולוגי בזיקנה: מאפיינים ייחודיים לטיפול ולמטפל - אתגר והזדמנות לאינטימיות ולצמיחה הדדית. בתוך:
5 5
.
2015( ’
בר-טור, ל
ד’ פרילוצקי, ומ’ כהן (עורכות). גרונטולוגיה מעשית: מבט רב-מקצועי לעבודה עם אנשים זקנים. (כרך ראשון). ירושלים: הוצאת אשל.
.148-121 ’
עמ
Muslin, H. (1992). The psychotherapy with the elderly self. New York: Brunner-Mazel.
6.
Nemiroff, R.A. & Colarusso, C.A. (1985). The race against time: Psychotherapy and psychoanalysis in
7.
the second half of life. New York: Plenum.
19
המשך מעמוד