40 / 60
הסתדרותהפסיכולוגים בישראל
40
לזכרה של יוכי בן-נון:
מזה מספר שנים, בכל יום שישי בשעות אחה”צ, נהגה יוכי
לשלוח לי סמס ובו ברכה קטנה לקראת סוף השבוע. פעמים
הצלחתי להקדים אותה ולהיות זו שמברכת ראשונה. היה
זה מעין ריטואל שקיימנו גם כשאחת מאתנו שהתה בחו”ל,
כאילו נאחזות בברכה ומקוות שיהיה טוב.
שנה. יוכי הייתה שותפה מלאה
15 -
הכרתי את יוכי לפני כ
בפיתוח וקידום הפסיכולוגיה הרפואית בארץ, ובפעילות
זו נפגשו דרכינו. לימים כהנה גם כיו”ר הוועדה המקצועית
לפסיכולוגיה רפואית. יוכי הייתהתמידמוכנה לתרוםמהידע
והניסיון שלה, לסייע, לנסוע לפגישות גם אם הן במקומות
רחוקים ואם צריך גם להילחם.
לא תמיד הסכמנו, ולא פעם גם התווכחנו, אבל יוכי נמנתה
על אותם אנשים שאפשר היה לריב ולהתווכח איתם ותמיד
הדיון הסוער הסתיים בעקיצה וחיוך הדדי. סיפר לי עמוס
שכאשר חילוקי הדעות בינו ובין יוכי גברו, הם דברו על
אופרה ששניהם אהבו.
החלטתה של יוכי לקחת על עצמה את תפקיד יו”ר הפ”י
הייתה החלטה חשובה ואמיצה. מארגון משעמם, חסר כל
עניין, היא הפכה את הפ”י לארגון מקצועי שקולו נשמע
והצליחה לגייס כוחות צעירים לעבוד איתה ולתרום למיצוב
הפסיכולוגיה מול משרד הבריאות.
יוכי הייתה אישה חרוצה, אינטליגנטית, משכילה ובעלת
ידע בתחומים רבים. לאורך השנים היא המשיכה להעשיר
את עצמה בידע עדכני תוך הקפדה להשתתף בימי עיון
והרצאות, וקריאה מעוררת פליאה. יוכי אהבה לטייל, אהבה
מוסיקה והרבתה ללכת לקונצרטים ואופרטות.
המחלה ליוותה אותה כצל, אבל היא התמודדה ותמיד
חיפשה את התקווה.
שוחחתי עם יוכי כשבוע לפני פטירתה, והיא תיארה בפני
את מצבה הגופני.
שאלתי אותה מה אוכל לעשות למענה, והיא ענתה לי:
אהבה, אהבה, אהבה; תקווה, תקווה, תקווה.
לאוגוסט לפנות ערב יוכי הובאה למנוחות.
6 ,
ביום חמישי
מי שראה את האנשים הרבים שבאו ללוותה, חברים, קולגות
ותלמידים, ושמע את ההספדים המרגשים שנשאו רבים
מבין אלו שהיא “נגעה בם” (כדברי יוני בנה), הבין עד כמה
יוכי חילקה אהבה לסובבים אותה, אשר באו למסע ההלוויה,
כמו גם בימיה האחרונים בביה”ח, להחזיר לה ולו במעט.
ובהקשר לתקווה -
יוכי שוחחה איתי רבות על תקווה, היא הייתה צרכנית של
תקווה, ונאחזה בה ברגעיה הקשים.
לצערי, לא ניתן היה למלא בקשתה בהקשר של מתן תקווה
ברמה האישית.
אבל, לתקווה פנים רבות, ויש גם תקווה חברתית,
קולקטיבית.
וחשבתי שיש מקום להרהר בדברים שכתבה יוכי בפורום
:12.9.14
אופקים ביום
רעה חולה בקהילתנו המקצועית, והיא בעוכרינו:
פסיכולוגים רבים פורשים לפינתם הפרטית, עושים
לביתם, ואינם משייכים את עצמם לגופים המקצועיים
המרכזיים בעולמנו, אלה האחראים על הרגולציה והעיצוב
של מסלולנו המקצועי.
אין עניין ואין מודעות לחשיבות ההשתייכות לגופים
מקצועיים מרכזיים, כפי שזה קיים בכל המקצועות האחרים,
כמו הרופאים והעו”סים..
כתוצאה מכך, אנשים אינם מודעים ואינם מתמצאים
בתהליכים הרלבנטיים, המתקיימים ע”י גופים סטטוטוריים
בחיינו, ואף אינם מכירים את הנהלים הנדרשים, כמו
פעילויותיה של הפסיכולוגית הארצית, ופעילות מועצת
הפסיכולוגים. אלה גופים שפועלים כל הזמן למען הסדר
וחקיקה.
בתיווך ובשיתוף הסתדרות הפסיכולוגים, עולים לדיון
ולהחלטות נושאים מקצועיים רבים וחשובים, וחבל שאין
השתתפות של יותר חברים, שקולם לא נשמע.
חבל שכך המצב, ובמקום ההתכתבויות באופקים, הייתה
פעילות יותר ערה עם ובשותפות הגופים הקובעים את
ההסדרים בחיינו המקצועיים.
סוף שבוע נעים.
יוכי בן-נון
ואם כארגון מקצועי נחליט לצאת מעט מפינת הנוחות שלנו
ולחשוב איך אנחנו תורמים הן לעיצוב המקצוע שלנו והן
לחברה בה אנו חיים, יהיה זה בבחינת קיום משאלתה של
יוכי, וגם בזה ניתן לראות היבט מסוים של תקווה.
סוף שבוע נעים לכולם
רבקה
פרופסור רבקה יעקובי, ראש המגמה לפסיכולוגיה רפואית,
המכללה האקדמית ת”א-יפו
כותבים לזכרה של יוכי