43 / 60
לזכרהשל ד”ר יוכי בן-נון ז”ל
כותבים לזכרה של יוכי
43
איריס ברנט, פסיכולוגית התפתחותית ומשפחתית - זוגית
יוכי המופנמת בתוכי בהקשר של פסיכולוגים והורים
כאשר
2011-
אני נזכרת במפגש שלי עם יוכי שהחל ב
כיהנה בתפקיד יו”ר הסתדרות הפסיכולוגים. הכרתי אותה
במסגרת ה”פסיכואקטואליה”. באותו בית קפה (המערכת
נוהגת להיפגש בבית קפה מסוים, סוג של בית קפה “פינתי”
המיתולוגי של האומנים). ראיתי בה מבט אוהב ודואג ובוחן
וכך התוודעתי אליה. יוכי נראתה מאד צנועה אבל משדרת
חוזק פנימי ברור, חלשה פיזית מעט (כנראה מאחר וכבר
הייתה בתוך ההתמודדות מול המחלה הנוראית הזו). יוכי
כל כך שמרה לעצמה את כאביה שאפילו כאשר שיתפה
מהם קמעה, בחרנו שלא לראותם.
באותה תקופה שבה החילותי להשתלב במערכת, גם
הקמתי וריכזתי את הנציגות מטעם הפ”י לנושא הורים
שהחלה לרקום עור וגידים. יוכי היא מנהיגה טבעית
שהשכילה למצוא זמן בעומס החיים הבלתי יאומן ומלא
התרומה שלה, עם כריזמה עצומה ויכולת לקחת אחריות
על כל דבר. פסיכואקטואליה הייתה הממלכה של יוכי יחד
עם שותפותיה - ד”ר צילה טנא ונחמה רפאלי. יוכי גילתה
סקרנות כלפי כל אחד ורצתה לתת מקום וביטוי לכל אחד
ואני זוכרת איך התלהבותה וסקרנותה זו סחפה גם אותי.
כך התחלתי להבין שנושא ההורים וההורות מאד קרוב
לליבה. אבל יותר מכך, התחברתי אליה במקום של הרצון
לצמוח ולהצמיח, לראות רחוק, למצות כל משאב שבדרך.
מצאתי את עצמי מאפשרת לה להלחיץ ולצפות ממני
ולמלא ציפייה זו שלה. אני בטוחה שהיה כאן מצד שתינו -
הרצון שלי להעצמה עם הרצון שלה למצות את החיים, את
המקצוע, את ההורים וכן הלאה. החיים בשביל יוכי היו מלאי
חלומות , מטרות, ייעדים להשיג, פרויקטים להוציא.
יוכי חשבה שהורים צריכים שפסיכולוגים ישקיעו
בהם מחשבה רבה, בנפרד מהפסיכולוגיה הקלינית או
ההתפתחותית היא חשבה שתשומת לב ייחודית צריכה
להינתן להורות כהורות, כזהות בפני עצמה, כמרחב רגשי
נפרד, כאוכלוסייה שמעסיקים אותה נושאים ייחודיים.
אחד המקומות שראיתי את זה חזק מאד היה בפורום
התשובות להורים באינטרנט, ההתייחסות הרצינית ומלאת
האמפתיה לדאגת ההורים, כפי שהתבטאה בשאלותיהם
באתר אותו ניהלה ולפרק זמן קצר, ניהלנו ביחד. בפורום
הורים שניהלנו יחד תקופה קצרה, ראיתי את יוכי בפעולתה
- תמיד שם למען ההורים לשאלה מקטנה ועד גדולה.
משיבה מיד, ערה לחרדה וללחץ שהורים נתונים בהם.
היו הסכמות ואי הסכמות ביננו ואני רק יכולה להצטער
שלא היו לנו יותר הזדמנויות לשיחות. אבל בכל זאת, משהו
נראה היה לי שאני מבינה את תפישת עולמה בנושא זה.
למשל, יוכי היתה בתפישת העולם שלה מאד אבחנתית.
דינמית בעוד שאני נוטה לתפישת עולם נרטיבית ופוסט-
מודרנית. הדומה עלה על השונה ביננו ושתינו חשבנו מאד
מערכתית ומאד חיפשנו להקשיב לקול של ההורים. בנוסף,
הסכמנו על כך שטיפול בהורים חייב להיות עם הילד בחדר
ולא בהפרדה בין הורים וילדים. היו לנו עוד חיבורים רבים
נוספים.
יוכי האמינה ובכך מאד התחברנו, שיש להורים מתוך עצמם
המון רצון טוב. היתה לה תפישה ראשונית את ההורה
כמאד אוהב את ילדיו אבל ההורה יש לו המון קשיים
בדרך להגשים ולממש את הורותו. היא האמינה שכאשר
הפסיכולוג ישב עם ההורה והילדים יש סיכוי שאפשר יהייה
לעזור להם. אם נותנים להם את הידע הנכון והפסיכולוג יבין
את מבנה האשיות, מה מפעיל את ההורה אז הפסיכולוג
יוכל לעזור להורה לממש את ההורות שלו. ההורה הזה רוצה
לעשות המון טוב לילד שלו אבל האישיות שלו מפריעה לו..
הפסיכולוג תפקידו להבין מה מניע אותו ומשם להבין מה
הפתולוגיה או הכשל שמכשיל אותו מלממש את זה. בלי זה
זה סבל גדול להורה ולילד.
יוכי ראתה את הסבל של הילדים. היא ראתה גם את הרצון
או הצורך של ההורה בעזרה . אם הוא יפנה לקבל עזרה הוא
יוכל להרחיב את ההורות שלו.
בפני ההורה יכולים לעמוד מספר קשיים אפשריים-
הקושי של חסר בידע מתאים, שהוא לא מודע לעצמו,
העבר שלו, הנסיבות של חייו, ההתייחסות של החברה.
אם ההורה יבא יחד עם הילד שלו וידבר עם מישהו ויבין
איפה הדברים תקועים הוא יוכל להתגבר. יוכי מאד האמינה
בנו הפסיכולוגים שאנו מסוגלים לעשות זאת. שיש בידינו
הכלים והידע לכך.
יוכי בטוחה שאפשר לעזור מאד להורים, אם ההורה יעזר
והפסיכולוג יוכל לעשות שינוי משמעותי באשיות של
ההורה ולהבין ולתמוך בהורה, ההורה יוכל לעשות שינויים
משמעותיים.