66 / 82
אפריל 5102
- 66 -
אם לאו, משרתים עבור ההורה שתי פונקציות פסיכולוגיות: באחת,
על ידי חשיפת המטופל לגרייה בעלת משמעות סובייקטיבית
עבורו מתגבשת הזיקה של בני המשפחה אל המטופל הדומם,
וזאת על ידי כינון עולם תוכן משותף המנכיח לבני המשפחה את
קיומו הממשי, לא רק בגוף אלא גם בתודעה ובנפש. לשון אחר,
בני המשפחה מבקשים לחבר את תודעתו החסרה אל העולם
הסובב אותו, ובכלל זה אל עולמם הם. בשנייה, ייצור סביבה
המכילה גרייה עבור המטופל מסייעת במיתון חוויית חוסר האונים
הקיומי והיעדר השליטה (שכן התעוררות המטופל מתרדמת אינה
). עניין זה
doing
תלויה בבני המשפחה), ומעבר למצב של עשייה (
משמעותי מכיוון שההתערבויות הקליניות במצבים וגטטיביים הן
ברובן רפואיות ומשמרות ואינן מתירות תמיד השתתפות
פעילה של ההורה. באופן זה, המעבר למצב של עשייה
) סימבולית וקונקרטית
holding
הוא בבחינת מתן החזקה (
למטופל, המשיבה לבני המשפחה חוויית מסוגלות ושליטה,
שכן יש בידם להשפיע בכדי לקדם את מצבו של יקירם.
משמע, העשייה מתפקדת כמנגנון התמודדות המשקם את
המעורבות והסמכות ההורית שמתערערות עקב העברת
האחריות לשלומו של המטופל לידי הצוות המטפל. נקודה
זו מודגמת בווינייטה הבאה המתארת התייחסותה של אם
לבנה המבוגר:
“באים בבוקר. אני מוצאת אותו בפרוזדור. יש לי הרגשה
שהנה לא באתי בזמן והנה הוא כאן לבד. אולי אם הייתי באה
יותר מוקדם הייתי נותנת יותר תמיכה. לא יודעת מה עוד אני
יכולה לעשות. זו הרגשה שלי כאילו שהידיים קשורות ואני
לא עושה מספיק, אבל אני גם לא יודעת מה עוד אני יכולה
לעשות. מובן שהייתי עושה כל דבר אפשרי. אני עושה לו
מסאג ברגליים אני מרגישה שאני צריכה להתכופף, כדי לא
להכאיב לו. אני לא מסתכלת או חושבת על הגב שכואב לי.
מכאן אני אומרת שזה לא מספיק. אם הייתי יודעת לעשות
משהו אחר, להביא משהו הייתי עושה”.
תמידיות קלינית והשפעותיה
על העמדות הרגשיות של בני המשפחה
העמדה הרגשית שאותה נושאים בני משפחה לחולים במצב
וגטטיבי, לאורך זמן, מהווה חוויה שוחקת. היעדר השינויים המיוחלים
במצב ההכרה וביכולת לתקשר עם המטופל שוחקים לא רק את
התקשורת הקונקרטית עם המטופל אלא לעתים גם את התקווה
של בני המשפחה. בנוסף, המציאות השיקומית, לאחר כמה חודשי
אשפוז ממושכים והיעדר התקדמות ממשית, מעמידה את הצוות
המטפל והמשפחה בפני סוגיית השחרור מהמחלקה. הורים לילדים
במצב וגטטיבי מתמשך, ניצבים בפני דילמה האם לקחת את הילד
הביתה או שמא להעבירו למוסד תואם צרכים. דילמה זו מופיעה
בשיעור פחות כאשר הילד הוא בעצם מבוגר והחזרה הביתה היא
פחות טבעית וריאלית.
(3891) מסביר את חוויית הזעם שמבטאת המשפחה כלפי
Gans
הצוות המטפל בסטינג השיקומי, כנובעת מעמדת הנחיתות, מחוויית
התסכול, ובין היתר, מהתחושה כי ההחלטה לסיים את הטיפול
ולהעביר את המטופל למסגרת אחרת, או לקהילה, נוטלת מהם
את התקווה לשיקומו של הילד. במובן זה, הקושי לשאת את הנטל
הרגשי נודד לא אחת לכתפיו של הצוות המטפל שהופך למושא
התסכול אף שגם הוא חווה, בתהליך הזדהות מקביל, חוסר אונים,
תסכול ואף החמצה לנוכח הסיוע והשיקום הפוטנציאליים שלא
התאפשרו ושלא הגיעו לכדי מימוש בייחוד במצבים הווגטטיביים.
הווינייטה הבאה מדגימה עניין זה:
[אמא:] “לא נעים לשמוע את מה שאומרים. אחת המטפלות אמרה
לי שאין לי מה לעשות איתו, השנייה אומרת שהוא לא מגיב, ואין
שיתוף פעולה. זה קשה ולא נעים לשמוע. בכל זאת אם הוא פה
ופה לא יכולים לעשות שום דבר אז איפה כן. בית החולים פה
מפורסם בזכות היכולת שלו לשקם אנשים כדי שיוכלו ללכת יותר
טוב ולדבר יותר טוב. בכל זאת עבר קצת זמן. זה קשה לשמוע.
אני בכל זאת אומרת שהייתה פה התקדמות ושבאמת צריך עוד
זמן. יותר להתעסק איתו הצוות המקצועי. לא המשפחה. המשפחה
נותנת לו משהו אחר. זה מה שאני מקווה, עוד טיפול עוד תמיכה
הוא יתעורר בסוף”.
המורכבות הקלינית האינהרנטית למצבים אלו, מתאפיינת, כאמור,
גם בהיעדר שליטה, חוסר ודאות וחוויית עמימות בקרב בני
המשפחה בכל הקשור לסיכויי ההחלמה וההתעוררות של יקירם.
חוויית הפער והיותה בלתי הפיכה, בין מצבו של יקירם בהווה לבין
מה שקיוו לו בעתיד, מסלימה על ציר הזמן. חוויה זו עומדת גם
בבסיס הקושי להגיע להבנה ולפתרון פסיכולוגי עם המשמעויות
וההשלכות הטראגיות של הטראומה. אובדן עמום ומתמשך זה נוגע
גם בטווח התחושות הרגשיות שמתועדות בספרות על ציר הזמן
בקרב בני משפחות של מטופלים אלו כגון חרדה, דיכאון, תסכול,
Giovannetti et al., 2012; Tzidkiahu, Sazbon
צער עמוק וגעגוע (
). לתחושות אלו נלווית לעתים התפיסה של בני
& Solzi, 1994
המשפחה את הצוות הרפואי כאובייקט מאכזב ולא מספק. לצד
זה, נראה שאמירות כגון “ויתרו עליו” או “התייאשו ממנו” משקפות
אף יותר את המורכבות הפסיכולוגית של ההורה להיתפס ככזה
המוותר על הילד, ואת הקושי להרפות ולהשלים. דבר זה מודגם
בווינייטה הבאה: