67 / 82
פסיכואקטואליה
- 67 -
מקורות
)
1 1 .
ויניקוט, ד”ו (8591). היכולת להיות לבד. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד (הדפסה שלישית, 0102
AmericanAcademy of Neurology (1994). Multi-Society Task Force on PVS. Medical aspects of the persistent vegetative state - First
2.
of two parts. The New England Journal of medicine: 330, 1499-1508.
Benedict, C. (2012). “For parents, the unthinkability of letting go”. New York times, March 2005: WK5(L). Academic One profile.
3.
Web. 12, July 2012.
Boss, P. (1999). Ambigious loss: Learning to live with unresolved grief. Cambridge, MA: Harvard University Press.
4.
Bruce, E.J. & Schultz, C.L. (2001). Nonfinite loss and grief: A psychoeducational approach. Baltimore: Paul H. Brookes.
5.
Gans, J.G. (1983). Hate in the rehabilitation setting. Arch Phsy Med Rehabil, 64,176-179.
6.
Giovannetti, A.M. et al. (2012). Children in Vegetative State and Minimally Conscious State: patients` condition and caregivers`
7.
burden. The Scientific World Journal, Article ID 232149.
Roos, S. (2002). Chronic sorrow: A living loss. New York: Brunner-Rutledge.
8.
Tzidkiahu, T., Sazbon, L. & Solzi, P. (1994). Characteristic reactions of relatives of post-coma unawareness patients in the process
9.
of adjusting to loss. Brain Injury, 8 (2): 159-165.
Wilson, F.C., Harpur, J. & McConnell, N. (2007). Vegetative and minimally conscious state(s) survey: Attitudes of clinical
10.
neuropsychologists and speech and language therapists. Disability and rehabilitation, 29(22): 1751-1756.
“אתמול בערב היו שני חברים שעמדו בצד. התחילו לדבר אליו
והוא סובב את הראש וראיתי שהוא מסובב את הראש ושומע מה
שמדברים אליו. כלומר, אפשר להגיע אליו, אם החברים ראו את
זה והצליחו להגיע אליו אז גם הצוות הרפואי יכול. כמובן שצריכים
זמן. אני לא יכולה להגיד להם כמה, אולי הוא צריך תקופה יותר
ארוכה, אולי הוא איטי יותר מאחרים. תנו לו את הזמן. אולי הטיפול
צריך להיות יותר אינטנסיבי. מכל הסיפור הזה זה כואב לי מאוד
שאני באה רואה שהוא ישן. אומרים לי הנה הוא ישן לא לקחו אותו
לפיזיותרפיה. יש ויתור. מה זאת אומרת הוא ישן? אפשר להעיר
אותו. אתם אנשי מקצוע. אני מדברת על הכאב שלו, אני רואה ויתור.
בטח כואב לו לראות שמוותרים עליו. יכול להיות שהמשפחה רואה
דברים שאי אפשר לראות אותם מהצוות. לצוות זה לא מספיק הם
רוצים לראות משהו אחר. לא אני קובעת את הזמנים שלהם”.
דיון
מהפן התיאורטי, חוויית הנטל הרגשי במצבים אלו עשויה להיות
מוסברת על ידי תיאוריות של עיבוד אבל ואובדן. ככלל, בספרות
המחקרית קיימת הכרה בתגובת הצער שחוות משפחות, ובייחוד
הורים לילדים, המתמודדים עם קשיים רפואיים. תגובות אלו
), “אבל מתמשך”
Chronic Sorrow
מוכרות בכינוייהן “צער כרוני” (
ו”אבל מורכב”, בהיותן מתארות את התגובה הרגשית לחוויית
) עמה מתעמת
Nonfinite loss
האובדן הבלתי מוגמרת והמתמשכת (
ההורה מדי יום לנוכח הפער בין מצבו הנוכחי של ילדו לבין התקוות
Bruce & Schultz,
והחלומות שהיו לו ביחס למצבו (לדיון נרחב ראו:
). על אף שמושגים אלו נדונו
2001; Roos, 2002; Benedict, 2012
בעיקר במצבים של התמודדות הורים עם נכות מולדת של ילדיהם,
מושגים אלו לא נחקרו ביחס להורים לילדים במצבים של פגיעות
נרכשות לרבות במצבים וגטטיביים. דומה שחוויית בני המשפחה
למטופלים במצב זה, אינה רק בגדר אובדן מתמשך, אלא אף עונה
), שבו הדעת מתקשה
ambiguous loss
להגדרה של “אובדן עמום” (
ליישב את חוויית האובדן: האדם עדיין נוכח פיזית אך לא רגשית,
או שהוא נוכח רגשית אך לא פיזית כמו במצב של נעדרים או
שבויים. האובדן עשוי להיחוות כזמני, ומאופיין בתקווה שהדברים
.)
Boss, 1999
ישובו לקדמותם (
דומה שהמצבים הווגטטיביים מהווים את נקודת הקיצון המשמעותית
ביותר מבחינת חוויית האובדן. המטופל (המייצג את עמדת הנוכח-
נפקד) נמצא בעיקר בגופו אך לא בנפשו או בתודעתו: בני
המשפחה ניצבים מצד אחד מול יקירם, הן במובן של הימצאותו
הפיזית והקונקרטית, והן במובן הזיכרון, הנרטיב והייצוג הפנימי שיש
להם על אודותיו טרם מצבו. עם זאת, אף אחד מאלה איננו מוצא
את ביטויו הריאלי במרחב האינטר-סובייקטיבי שנפרש ביניהם.
מצב זה, שבו הדמות היקרה ללבם נוכחת פיזית אך נפקדת בכל
המובנים הפסיכולוגיים והחווייתיים-קיומיים, אינו מאפשר את קיומם
של תהליכי פרידה בהבאת תהליך האבל לסיומו, כפי שעשוי
להתאפשר במוות מוחלט וממשי. במובן זה, המשימה הפסיכולוגית
המרכזית שעומדת בפתחו של עיבוד תהליך האובדן, אולי טמונה
ביכולת של בני המשפחה לייצר מעט נפרדות פסיכולוגית רגשית
כאשר תהליכי פרידה ממשיים אינם מתאפשרים. מורכבותה של
משימה זו, ושבריריותו של התהליך הפסיכולוגי שמתקיים בעטייה
אינם נוגעים אך ורק לבני המשפחה, אלא גם לצוות שמטפל
בהם.