56 / 82
אפריל 5102
- 56 -
ייגע בשאלות של חיים עם מחלה, כיצד המחלה היא רק חלק
מהחיים ולא מגדירה אותם ואת העצמי, ואיזה מקום האדם בוחר
לתת לחולי בחייו שלו. התמודדות זו עם מחלה מסכנת חיים
ועם תהליך פרוגרסיבי תובעת לעתים קרובות מהאדם, במקביל
למטרות הרפואיות של הארכת חיים לצד שמירה על איכותם,
התמודדות עם סוגיות הזמן ומהותם של החיים.
לעומתם, ישנם אלו שהזמן חדל מלהיות מוקד תשומת הלב
הרפואית. אותם אנשים שנמצאים בשלבים סופניים של המחלה,
בתהליכי גסיסה, ובעבורם מטרת הטיפול הרפואי תהיה בעיקר
להקל על סבל ולהיטיב את איכותם של החיים בזמן שנותר.
עולם השיקום בבסיסו הוא עולם ממוקד עתיד.
אדם מצוי בתהליך שיקומי על מנת להיטיב
את מצבו בעתיד הקרוב או הרחוק יותר. הוא
יסבול טיפולים פיזיותרפיים קשים כדי שיהיה
מסוגל ללכת, הוא יתמיד בטיפולים אצל
קלינאיות תקשורת כדי שיוכל לדבר טוב יותר,
ברור יותר, הוא ילך שבוע אחר שבוע לטיפולים
נוירופסיכולוגיים כדי לשפר את תפקודיו
הקוגניטיביים על מנת שיוכל להשתלב בעולם
הלימודים והעבודה. הטיפול הפסיכולוגי השיקומי
יתרום לחוויית עצמי טובה ואינטגרטיבית,
ליחסים בין אישיים יציבים וטובים כדי שיוכל
להקים משפחה, כדי שיוכל להשתלב בחזרה
בחברה. מטרות העתיד קובעות במידה רבה
את סדר היום השיקומי. ומה כאשר אין עתיד או
כאשר העתיד קצר מאוד או שהוא לוט בערפל
כבד של אי ודאות? מה קורה כאשר העתיד
אינו יכול להוות את המצע לסדר היום הטיפולי?
שאלות אלו נוגעות באופן שבו אנו חיים את
חיינו בעולם המערבי. חלקים נרחבים מהיומיום
שלנו מוקדשים להשגת מטרות עתידיות, וחלק
משמעותי מהשיקולים שלנו בתהליכי קבלת ההחלטות נוגעים
בהשגת מטרות עתידיות. כאשר העתיד מוגבל, כמו אצל ארז,
אנו נדרשים לתשובות אחרות לשאלות של “בעבור מה”. שאלות
אלו לנוכח פני המוות לעתים קרובות מייצרות תשובות אחרות
מאלו שניתנו לאורך חיים שלמים של אילוזיות בריאות ושליטה,
ועשויות להאיר סדרי עדיפויות ובחירות באור שונה.
ההתמקדות בכאן ובעכשיו (זה הקיומי ולא הטיפולי), בעתיד
הקרוב, המאפיינים לעתים קרובות את הטיפול הפסיכואונקולוגי,
מציבה אלטרנטיבה לטיפול הממוקד עתיד. הנוכחות המוחשית
כמעט של המוות בחדר הטיפול הפסיכואונקולוגי תובעת
התעסקות בשאלות אלו ואת הפניית המבט אל הכאן והעכשיו.
אולם, האם גם כאשר המוות אינו קרוב, ישנו יתרון לכאן ולעכשיו
הקיומיים על העתיד לבוא? העיסוק בכאן ובעכשיו מביא עמו
חיפוש משמעות ונחמה במה שיש ולא במה שעתיד להיות, הוא
מבקש לראות בהווה מטרה ולא אמצעי. האם ניתן לקיים טיפול
פסיכולוגי שיקומי כאשר ההווה הוא המוקד? האם ניתן לקיים
טיפול פסיכולוגי שיקומי כאשר המוות כמעט ניתן למישוש?
והאם אין אנו פוגשים את נוכחותו של המוות בחיי כל מטופל
שאותו אנו פוגשים וביתר שאת בחדר הטיפול השיקומי, שבו
ברורה ונוכחת שבריריותו של הגוף ושל החיים?
יאלום (0891) כתב כי “אין כל אפשרות להניח את העיסוק במוות,
רק לעומדים למות”, וקבע כי בעוד שהגבול הביולוגי בין המוות
לחיים ברור מאוד, הרי שמבחינה פסיכולוגית הם שלובים זה בזה.
יתרה מזאת, הוא יציע כי בעוד ש”מבחינה פיזית המוות מכלה
את האדם, רעיון המוות מציל אותו”. המודעות למוות, לסופיותם
של החיים, היא זו המאפשרת מודעות לחיים עצמם ומעניקה
להם עומק וחדות. מודעות זו מאפשרת לאדם, לפי יאלום, לחיות
בהווה באופן מלא, תוך תפיסת ההווה ולא העתיד כזמן הנצחי
שבו מתקיימים החיים. המודעות למוות אינה מאפשרת לאדם
לדחות את חייו והיא מאפשרת לו לחיות מתוך הכרה והוקרה
על מה שיש, בניגוד לעיסוק במה שאין ושאותו יש רצון להשיג
(יאלום, 0891).
מתוך העיסוק במוות וההכרה בשבריריותם של החיים עולה
דיון מרתק במושג התקווה. התקווה מרכזית הן בעולם הטיפול
הפסיכולוגי השיקומי והן בעולם הטיפול הפסיכואונקולוגי. ישנן
מחלוקות רבות בספרות סביב הגדרת המושג ואופיו (קוגניטיבי
או רגשי), אולם נדמה שהגדרות רבות כוללות בתוכן מרכיב
המתייחס אל העתיד לבוא וציפייה לטוב בתוך מציאות של חוסר
). מה משמעותה של התקווה
Folkman, 2010; Wein, 2012
ודאות (
כאשר העתיד אינו ברור או קצר מאוד? מה משמעותה של תקווה
כאשר ידוע לנו שמעתה צפוי תהליך הידרדרות? מצב זה בעיני
מרחיב את מושג התקווה. אנו רגילים להמשיג תקווה כציפייה
לשינוי חיובי בעתיד, כציפייה להתקדמות, להישג, ובמערכת
הרפואית תקווה תקושר לעתים קרובות לציפייה לריפוי או
הטבה משמעותית במצב או בתפקוד. מצבים סופניים נראים
על פניהם כהפוכים ממצבים מעוררי תקווה. אולם, עבודה של
שנים רבות עם חולים במצבים אלו לימדה אותי להמשיך ולשאול
על תקווה, ולהמשיך ולראות בה משאב חשוב בהתמודדות.
מציע שלוש אסטרטגיות שכיחות שבהן נוקטים חולים עם
Wein
סרטן מתקדם כאשר תקוותם איננה מתממשת: לחיות בהווה,
להחליף את מושא התקווה או להתבונן באופן רפלקטיבי על
). מטופלי לימדו אותי כי התקווה, ברגעים
Wein, 2012
החיים (
אלו, תלבש פנים שונות ותשיל מעליה את עריצותם של הזמן
ושל הבריאות כמושאי התקווה המרכזיים. ברגעים אלו עשויה