52 / 82
אפריל 5102
- 52 -
בתקופה הראשונה היה הטיפול לא אישי וסתמי. הוא זכר את שמי
יחסית מהר. כמו כן, ידע שהוא מגיע אלי לטיפול (זיכרון פרוצדורלי
) אך לא הבין את מהות המפגש והתייחס
Squire & Kandel, 2009
-
אליו כאל עוד עניין הקשור לשיפור מיומנויות. זיכרון פרוצדורלי
מאפשר למידה ללא מודעות או פעולה אקטיבית.
התנהלותו הייתה פאסיבית, והוא לא יזם שיחה או עשייה כלשהן.
השאלות נשאלו תמיד על ידי, ונענו לקונית. כאשר נשאל מה
שלומו או על מה היה רוצה לדבר, תשובתו הייתה לרוב שעושה את
מה שכל אדם נורמלי עושה, אך לא פירט מה זה, ששלומו רגיל,
”, ובאשר לרצונותיו - הוא לא הביע רצונות.
everything is normal
“
לדבריו לא הגיע כדי למלא רצונות אלא כדי לעשות מה שצריך.
רגשות היו מבחינתו עניין פרטי. כך ניסח את אי יכולתו לזכור,
להתחבר ולתאר את רגשותיו או מחשבותיו. הדברים נשמעו בדרך
כלל שטוחים ושבלוניים, אך המימיקה והאפקט היו שונים. הוא היה
חיוני מאוד בהתנגדויותיו ובמאמציו לבצע דברים בדרכו. התעקש
להרים בעצמו חפצים שנפלו ארצה, גם כשהדבר נמשך זמן רב,
ולא הסכים לקבל עזרה. לפעמים חלפה פגישה שלמה בדברים
מסוג זה עקב המגבלה המוטורית בידיו שאינה מאפשרת לו לאחוז
בחפצים באופן נורמטיבי. ההתנהלות המסורבלת נבעה הן מהנזק
המוחי והן מהפגיעה בעמוד השדרה. מדי פעם שיקפתי את צורכי
העצמאות שלו. הוא לא ראה בכך דבר יוצא דופן. מתיאוריו של
אחיו, היה גם בעבר אדם המסתפק בעצמו, לא חברותי או חברתי
במיוחד. היה בקשר זוגי משמעותי שנפסק לאחר התאונה.
הקושי בניהול שיח טיפולי הביא לניסיונות לעבוד עמו בכלים
אקספרסיביים. נעשה שימוש בחומרי יצירה שונים, כמו חומר,
ציור, שרבוטים, שוקולד ובהמשך גם קלפים טיפוליים. לרוב הוא
התנגד לכל אלה. לא הסכים לעסוק במה שהצטייר לו כ”נשי”
או “ילדי”, ולמעשה בכל עניין רגשי. זמן רב נשארה עמדתו כלפי
נשים סטריאוטיפית ונוקשה. כאשר דיבר אלי בעברית, אותה למד
בהדרגה דרך ההתנסות היומיומית, הוא פנה אלי בלשון זכר וסירב
לקבל כל תיקון ללשון נקבה. העבודה בחומר צלחה מעט יותר,
בהשוואה לחומרים האחרים, אך הוא לא היה עקבי וטען שזו לא
מטרת העבודה שלנו. כאשר ניסיתי לשכנעו לחזור לעבודה בחומר,
בעקבות פגישה קודמת שבה הצליח להשתמש בחומר ולתת ביטוי
לתוקפנות שלו, הוא גלגל עצמו אל מחוץ לחדר ולא חזר. היה
זה במקביל לתחילתה של התקופה השנייה בטיפול, שבה הייתה
הרעה במצבו הרגשי.
בתקופה זו החל אחיו לעבוד מחוץ לבית ושכר את שירותיו של
מטפל. י’ היה קשור לאחיו כמו תינוק לאמו, וחרדת הנטישה הגיעה
לממדים קטסטרופליים. בארץ חדשה, שבה שפה זרה וללא
מערכת תמיכה קרובה, פרט לאחיו, מצבו של י’ היה קשה. הוא
התקשה להבין ולהתחשב בצרכיו של אחיו וצורכי הפרנסה. הדבר
.
(Baron-Cohen et al.
, 1985)
Theory of Mind
הצביע על ליקויים ב-
התקבלו דיווחים על התפרעויות בבית. הוא הסכים לאכול אך
ורק בחברת אחיו, ואיבד משקל רב. טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני
שיפר את מצבו הרגשי-התנהגותי רק במעט. המטפל עזב, ומטפל
חדש שדיבר בשפת אמו נשאר קרוב לשנה. בתקופה זו דילג י’
על פגישות. כחלק מהמאבק מול אחיו, סירב להגיע לכל מסגרת
טיפולית. עם הזמן הסתגל לנוכחות המטפל החדש, אך לאורך
כל התקופה היה המטפל רק “תחליף זול” לאחיו, וי’ לא קיבל את
נוכחותו.
עברנו לטיפול באמצעות משחקים, תחילה בקלפים שכללו ציורי
פנים של דמויות אדם. דרך המשחק הצלחנו לתקשר בצורות
חדשות. הוא התבקש לבחור דמות ולתאר מדוע בחר בה. הוא שיתף
פעולה אך חש קושי רב, כשטען שהתמונות אינן מציאותיות. קלף
אחד שבחר הבהיר לי שלמרות הקושי אנחנו נמצאים בדרך הנכונה
ומתחילה להתפתח העברה חיובית בטיפול: הוא בחר בתמונה של
אישה בעלת חזות מושכת וטען שבחר בה מכיוון שהיא בעלת
”. בהמשך בחר בקלף של אישה מבוגרת, הדומה
interesting ideas
”
לחברתה של אמו. הייתה זו הפעם הראשונה שהזכיר את אמו,
בטיפול ובכלל. ניסיון לעודדו להרחיב על הנושא נתקל בסירוב. כאן
ניכר גם הגורם המוטיבציוני מאחורי בעיות הזיכרון והאינטראקציה
בין החלקים האורגניים לרגשיים, שהפכו את הטיפול לסיזיפי
ולעתים למסע קרוב לבלתי אפשרי.
בהמשך עברנו למשחקים אחרים, אך היכולת שלו הייתה מוגבלת,
ועם הזמן החל לדרוש לעסוק בדברים מעניינים יותר, שוב ללא
פירוט מצדו. ניסינו להאזין יחד למוזיקה, בין השאר מוזיקה מארץ
מוצאו, אך המוזיקה הייתה כנראה טריגר חזק או כואב מדי, והוא
ביקש להפסיק. קראנו יחד עיתונים. הוא התייחס בעיקר לתמונות,
ובחר בפרסומות שהציגו נשים יפות ליד מכוניות כשידע לציין את
שמות המותגים. הידע הכללי של י’ על העולם ושפות הדיבור שבהן
שלט בעבר נשמרו במידה רבה. מדי פעם ניסה להרשים אותי
בידיעותיו ובמילים משפות זרות.
בהמשך ביקש לדבר על היומיום, אך לא העלה נושאים כלשהם
ביוזמתו. גם לא התלונן על דבר ולשאלות ישירות השיב תמיד
שהכול “עשר”. ביטא את חוסר שביעות הרצון שלו בדרכים
התנהגותיות כפי שבא לידי ביטוי בבעיות בשיתוף הפעולה עם
העובד הזר, ובהתקפי זעם קשים בבית. להתנהגויות קיצוניות מסוג
זה לא היה זכר בחדר הטיפולים. הפיצול היה מוחלט והצביע על
נסיגה למנגנוני הגנה ראשוניים.
אירוע חדש הוסיף עוד נדבך לחוויה הטיפולית. כאשר יצאתי לקדם
את פניו של י’ שהמתין לי בלובי לפני פגישה, הוא הושיט לעברי
את ידו, כפי שנהג לעשות בדרך כלל. לחיצת היד הייתה בהתחלה
קשורה לנימוסים אירופאיים, אך היא הפכה לחלק חשוב מהריטואל
הטיפולי. כאשר לא שמתי לב, ולרגע החמצתי את כוונתו, הוא
הסתובב עם כיסא הגלגלים, הפנה אלי את גבו והתעלם מניסיונותי
להתקרב אליו. כעבור כמה דקות הסתובב בחזרה והחל לנוע לעבר
חדרי. לאחר שנכנס לא ניתן היה להתייחס עוד לנושא. הוא לא
זכר דבר. ללא ספק שירתו קשיי הזיכרון גם את צורכי ההכחשה
וההדחקה. נראה שלא הצליח להתמודד רגשית עם מה שפירש
כדחייה מצדי. לאורך התקופה כולה לא חוויתי תחושות דחייה