49 / 82
פסיכואקטואליה
- 49 -
שינויים במערכות יחסים.
בדידות:
אחרי משמעות חדשה בחיים.
)4102( כתבו חוברת הדרכה לסיוע נפשי לחולים
Breitbart & Poppito
בסכנת חיים. לדבריהם יש להתייחס לרווחה הרוחנית של המטופלים:
לתת תקווה, תמיכה רגשית וחברתית ומציאת משמעות חדשה. הם
מציעים את הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל ככלי טיפולי. לדבריהם,
ההתערבויות המוצגות במדריך, יכולות להינתן על ידי בעלי מקצוע שונים:
כמרים, אחיות, רופאים, פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים ועוד.
,”
Go Toward the Light
)6002( סוקרת את הסרט “
Niedermayer
המבוסס על סיפור אמיתי. מתוארת בו משפחה שבנם בן העשר,
חולה המופיליה, נדבק באיידס ממנת דם נגועה. המשפחה, כולל
הסבים והסבתות, מתארגנת לשיפור איכות החיים של בנם ומלווה
אותו אל מותו. בסרט בולטים מאוד במהלך ההתמודדות זרעי
השיקום המאפשרים למשפחה השכולה להמשיך את דרכם, ביחד
עם בנם הנוסף, שנולד במהלך הטיפול בבנם החולה. “לך אל האור,”
לוחשים ההורים לבנם ולעצמם, ברגעים לפני מותו. (קישור לסרט
נמצא ברשימת המקורות).
מות אבי ואמי
אני בן יחיד למשפחת לוקשינסקי הקטנה. אבי מנדל היה פועל
שכיר, ואמי פרידה לבית ויזנפלד, עקרת בית. הם חיו בחיפה, עיר
הפועלים. חייהם היו צנועים, ללא חובות כספיים, ומעולם לא היו
לנטל על הסביבה. רוב משפחת אמי וקרוביה נספו בשואה, לארץ
הגיעו מעטים. סבי וסבתי שלמה ושרה לוקשינסקי מצד אבי הצליחו
לעלות לארץ עם כל המשפחה, חמישה בנים ובת, לפני שפרצה
מלחמת העולם השנייה.
בגיל שישים וארבע חלה אבי בסרטן קטלני. הוא אושפז בבית
החולים האיטלקי שהיה הוספיס לחולים סופניים. אני כבר הייתי
נשוי לאשתי אורה. ביחד עם ארבעת ילדינו גרנו רחוק מחיפה,
בקיבוץ הגושרים.
כאשר חלה אבי, “נחרב” עולמם של אמי ואבי והם יצאו “לגלות”
מהעולם שהכירו. בהיותי בן יחיד, כל עול ארגון התמיכה באבי ובאמי
נפל עלי ועל אורה אשתי. אורה לקחה על עצמה להמשיך לנהל
את משפחתנו ושחררה אותי למשימה שבה עסקתי רוב הזמן. אמי
ואני חיינו במתח רב. חילוקי דעות, פחדים, חוסר התחשבות מצדי
ומאבקים שונים היו מנת חלקנו יום יום. אבל היו גם נגיעות בארבע
הדאגות האקסיסטנציאליסטיות. ה”נחמה” הייתה בטיפול המסור.
ה”גאולה” האפשרית עוד שרתה על כולנו.
כשהיה בידי המידע הרפואי על מותו הקרוב של אבי, לא
מוות.
הכנתי את הורי למותו. עבורי לא הייתה “גאולה”, אבל עבורם אולי
עדיין הייתה. אינני יודע מה הם חשבו על המוות ועל ערך החיים, פרט
למשפט אחד שאבי אמר: “חבל שעישנתי כל החיים.” ממשפט זה
הבנתי שהוא אהב לחיות ולא רצה למות. ברגע האחרון של חייו
ישבתי לידו. אחזתי בידו הגרומה. סבל כאביו נעלם, הוא נרגע, נשם
את נשימתו האחרונה ונדם. האחיות הנזירות הרחמניות, זיהו את
הרגע האחרון וסגרו את הווילון כדי לאפשר לנו רגעי “נחמה” על
מהמולת החדר. הייתה זו “גאולה” עבורי ועבורו, אבל
ה
ָ
ד
ָ
ר
ְ
פ
ַ
ה
ידי
לא עבור אמי.
אמי ואני לא עזבנו את אבי אלא לשעתיים ביום. חילקנו
בדידות.
בינינו את שעות היממה. באותם שלושת החודשים היינו ביחד בעשייה
משמעותית יותר מאשר ברוב חיי כבוגר, שבהם נטיתי להתרחק
מהורי. פעולות פשוטות של הבאת כיסא נוח יותר לאמי או להביא
רבה. החסד שאורה עשתה
ִ
ק
עוד קציצה שתאכל, הפכו למעשים של
כששחררה אותי לסעוד את הורי, קירב אותנו כזוג מאוד.
הסעד שעסקתי בו נתן משמעות לחיי. חשבתי על המעט
משמעות.
שאני יכול להעניק להורי כתודה על מה שנתנו לי בחיי, רציתי להיות
“ילד טוב”. חשבתי גם על השפעת הטיפול בהורי על ילדי. פעולות
פשוטות של מילוי טפסים, עמידה בתור, קביעת לוח זמנים, יישור
סדין מקומט, היו יקרות מאוד.
הייתי מגויס, כביכול משועבד, למשימה. חוויתי אחריות
חירות.
גדולה שגרמה לי להרגיש “ילד גדול” וחופשי ולא עוד יששכר של
אבא ואמא. הרגשתי גאווה גדולה מול ילדי שראו אותי בעשייה זו.
הרגשתי חופשי על שבחרתי בדרך זו.
אבי נפטר. עזרתי לאמי במשך תקופה מסוימת בהתארגנות
המתחייבת של חיי אלמנוּת. אחרי זמן לא ארוך היא הפתיעה
ביכולתה לנהל חיים עצמאיים. הייתה לה “גאולה” חלקית. היא
המשיכה את חייה לבדה בחיפה, מלווה במשפחה מורחבת קטנה
ומעט חברות. אנחנו המשכנו את חיינו בקיבוץ הגושרים. שוב
התרחקנו. במפגשים שהיו, לצערי, לא השכלנו אורה ואני להסתדר
איתה. גם את הקשר הרעוע הזה ראו ילדינו. זרעי השיקום שנזרעו
במהלך הטיפול באבי, הועילו מאוד לשיתוף הפעולה בינינו כדי
לעזור לאמי להשתקם, אבל לא תרמו מאומה לחיזוק הקשר איתה.
המשפחה של אורה ושלי כן התחזקה.
אחרי שנים אחדות חלתה גם אמי בסרטן קטלני, ושוב, “חורבן”.
הפעם הצענו “גלות” בביתנו על אף היחסים המעורערים בין אמי
לבינינו. היא קיבלה יחס ענייני מוקפד, ופחות יחס רגשי וכבוד. כל
צרכיה מולאו. הליווי הרפואי שהתארגן בקיבוץ היה מעולה ומתחשב.
ילדינו קיבלו אותה רגשית ומעשית ופינו לה מקום בהווי המשפחתי.
אמי המשיכה להיות עצמאית רוב הזמן, ולא נזקקה לסיעוד. כששוב
ושוב התלוננה שלא נותנים לה יחס, מפלס המתח היה עולה ודועך.
שישה חודשים לא פשוטים של חילוקי דעות, חששות וגם עשייה
משמעותית עברנו. בסיומם נפטרה אמי בשנתה, בפנים שלוות
ללא קמטים, ועל מצעים ורודים. גם כאן נגענו בארבע הדאגות
האקסיסטנציאליות.
ילדינו ידעו שאמי נוטה למות. גם אמי ידעה זאת, אם כי לא
מוות.
הרבתה לדבר על המוות. כשנפטרה, הבאנו את הילדים שהיו אז
ווה במיטתה כדי לקבע בהם
ֵ
ל
ְ
בני 02, 71, 41 ו-01 לראות אותה ש
ה.
ֶ
פ
ָ
תמונת מוות י
אמי בטחה בנו אחרי שראתה איך טיפלנו באבא. נראה
בדידות.
ד שהתגשם. פעם-פעמיים ציינה
ַ
ח
ּ
ַ
י
ַ
שהיא ואנחנו חיינו את חלום ה
שעכשיו היא יודעת “איזה בן טוב אני.” היא הייתה שותפה להווי
החיים שלנו, רוב הזמן הייתה בסלון, גם אם לא השתתפה באופן
פעיל בעשייה שלנו באותו הרגע.