57 / 82
פסיכואקטואליה
- 57 -
התקווה למצוא לה מושאים אחרים. היא תתמקד לעתים במטרות
קרובות, פשוטות, יומיומיות - כאשר המובן מאליו הופך להיות
הישג, והישג זה אינו אמצעי בדרך למטרה גדולה יותר בעתיד,
אלא ממלא במשמעותו את ההוויה ואת ההווה. לעתים התקווה
תפרוץ את גבולות העצמי ותיגע בחיים של אחרים משמעותיים,
שעומדים להימשך לאחר המוות. ככזו היא עשויה להשפיע על
תהליכי הפרידה. בהווייתה זו התקווה תובעת מהאדם לעתים
פרידה וויתור על היות האדם נוכח בפועל וחווה בעצמו את מושא
התקווה. לעתים, על אף ודאיות המוות והסוף, נותרת התקווה
בהופעתה הגולמית הצופה אל העתיד. מהו מקומה אז? באילו
קשרים היא קשורה אל ההכחשה והאם היא פוגמת בהווה?
חשוב לציין, כי גם אם המוות ודאי, הרי שלרוב עיתויו המדויק אינו
ודאי. חוסר ודאות זה מייצר את העמימות שעליה צומחת תקווה.
מציעה כי לתקווה איכות מיוחדת בהתמודדות עם
Folkman
חוסר ודאות המתפרשת על פני זמן. התקווה על פיה מאפשרת
לאדם באופן לגיטימי להחזיק בשתי ציפיות סותרות בדבר
העתיד. הציפייה היא לשתי התרחשויות מנוגדות, האחת חיובית
והשניה שלילית. אדם זה אינו מתויג כמבולבל או כהוזה, אלא
כמלא תקווה. ההחזקה של שתי ציפיות אלו במקביל, מאפשרת
לאדם הן לפעול (התמודדות ממוקדת פעולה) בהתאם לציפייה
הרעה והן להיות בהתאם לציפייה הטובה (התמודדות ממוקדת
). נדמה לי, כי החזקה זו של שתי ציפיות
Folkman, 2010
רגש) (
סותרות בדבר העתיד מוכרת כמעט לכל מי שמטפל באנשים
שמתמודדים עם מצבים סופניים. אני עדיין זוכרת את המטופל
הראשון שלי שנפטר במחלקה האונקולוגית, ואת התדהמה
שלי, כאשר שלושה ימים קודם למותו חתם על צוואה בנוכחות
עורך דין שהובהל לבית החולים. מיד לאחר מכן קרץ לי ואמר
“אני יודע שאני עומד לצאת מזה”. מאז למדתי שאופייה של
התקווה הוא דינאמי ומשתנה, ושבאופן מפתיע
היא יכולה לדור בכפיפה אחת עם מודעות
ברורה למוות המתקרב.
יתרה מזאת, ברצוני להציע, כי תקווה, גם
אם אינה מתממשת, ביכולתה להעיד עדות
מרגשת על האדם, על לבו, על ערכיו, על
אישיותו ועל תשוקותיו. יחד עם זאת, מגע
בה יביא עמו לעתים כאב עצום של אובדן
ואבל. ארז, בחודשי חייו האחרונים, בנה
לו בית עם חברתו. לא ידענו האם יספיק
לעבור לגור בביתו החדש. תהליך הבנייה,
לצד תהליך קמילתו של הגוף, מילא את
עולמו בתקוות, הישג ומשמעות לצד צער
ואבל. בתהליך הבנייה ביטא את נפרדותו,
את היותו אוטונומי, את היותו איש צעיר
בתהליך של בניית זוגיות. הבית המיותם
שבו התגורר רק כחודש, לא היה ריק עם
פטירתו של ארז, אלא מלא בפכים קטנים
של תקוות ובהווייתו של האיש הצעיר שבנה אותו. עצם הבנייה
הייתה מלאה במשמעות, גם אם נותר הבית בלעדיו.
ומה משמעותו של העבר? מה משמעותו של העבר לא כגורם
אטיולוגי שעומד לחקירה על מנת לייצר הסבר? לעבר יש את
הכוח לצקת אל ההווה תוכן ומשמעות. רגע של נוכחות מלאה
בהווה יכול להיות נקודה במסע הזה של החיים, שבו אינך רק
מסתכל קדימה אל עבר מה שברצונך עוד להשיג או אל עבר
מה שלא תוכל עוד להגיע אליו. רגע זה יכול להפוך לנקודת
זמן שבה האדם עוצר ומתבונן בדרך שעבר בחייו על עליותיה,
מורדותיה ונפתוליה, על הנופים שאצר בנפשו ועל האנשים
שפגש בדרך. הוא יכול להתבונן בדרך שעבר, על המאמץ
שדרשה היא ממנו, על רגעי הקושי וההנאה שחווה. ההתבוננות
יכולה להיות לא רק בדרך שבה פסע, אלא בעצמו פוסע בדרך
זו, באופן שבו פסע בה ונשא את משאה. פראנקל טוען כי העבר
הוא ממשי, אמיתי וגם קבוע. הוא מנגיד בין אדם שתולש מדי
יום דף מלוח השנה שלו ומתבונן בו הופך דק יותר ויותר לעומת
האדם המניח את הדפים התלושים למשמרת ויכול להתבונן
בהם באושר ובגאווה. בעוד העתיד מזמן אפשרויות, העבר טומן
בחובו ממשויות (פראנקל, 1002). סיפורו של נרטיב החיים האישי
עשוי למלא את ההווה בחוויית משמעות ולהביא עמו נחמה. יש
שיאמרו שאף השלמה.
ומה הקשר בין תקווה למשמעות? האם הן כרוכות זו בזו או
שמא גם כשאפסה התקווה, זו שפניה אל העתיד, עדיין ניתן
לתור ולמצוא משמעות במה שהיה ובמה שעתה? האם ניתן
למצוא משמעות ללא תמורה בעתיד? ושמא ניתן לתהות
על מה משמעותי, מה חשוב כעת, במקום או לצד התהייה
על התקווה? שיח טיפולי על משמעות פותח לנו צוהר בתוך
המציאות עצמה, גם כאשר היא רצופה קשיים וסבל, ומאפשר
לנו לטעון אותה במשמעויות אישיות אשר ניזונות מהמסע
שעברנו בחיים עד כה וממי שהפכנו להיות, מהערכים לאורם
אנו בוחרים לחיות ומהקשרים הבין אישיים שבתוכם אנו חיים.
פראנקל יציע כי אין אנו נשאלים על ידי החיים לפשרם, וכי
פשר זה ניתן לגלות ביצירה, בחוויה ואף בעמדה שבה נוקט
האדם כלפי מצוקותיו וסבלו שעה שהוא מתמודד עם גורל שלא
ניתן לשנותו (פראנקל, 1002). נוכחות המוות והמפגש שלנו עם
סופיותנו, יש בכוחם להעצים את חוויות ההווה. יש בכוחם לתבוע
מאיתנו לראות בהווה הכואב והמיוסר לעתים לא רק מכשול
בדרך אל העתיד, אלא ככזה המתמלא במשמעות על ידינו.
יתרה מזאת, פראנקל יבקש לאפשר “לחולה חשוך המרפא
להיות גאה על סבלו ולראותו כמשהו מרומם ולא משפיל”.
חיפוש המשמעות יכול להתקיים גם באופן התייחסות האדם אל
סבלו (פראנקל, 1002). ארז מצא בחודשים, בשבועות ובימים