53 / 68
פסיכואקטואליה
53
פינת ההורות
האמיתי [ומסתמך על האבות הישנים]. אבל הידע הזה לא
שייך לצרכים הממשיים של האנשים בשדה. אני משתמשת
בידע האנליטי בטיפול. זה מזין אותי. וגם אם ההמשגות
הללו יכולות לעזור באופן נקודתי אז אני משתמשת בזה.
אבל בגדול הרגשתי שמה שקריטי הוא שבריבוי הקולות
הקיים - חייבים למצוא אלמנט מכריע, והוא שהאדם יפנה
למצפן פנימי, לתוך עצמו - אפילו בקטן. לא במובן הלא-
מודע, לא הקולקטיבי ולא הדינמי. אלא בזמן הקטן שיש
להורה המודרני שמתנהל במולטי-טאסקינג, שישאל עצמו
לגבי הדברים המכריעים ביום יום שלו, ולגבי הדברים בעולם
הקרוב ללבו לגבי ילדיו, ביחסיו עם בת זוגו, בעבודתו. שאלות
קטנות של איפה זה מפריע לי. ואיך זה קשור לסמכות? פעם
הסמכות הייתה מבוססת על יחסים שהוסדרו דרך חוקים.
כיום אין קביעות בעבודה, המושג של חברות השתנה. כיום
אין חוקים מובנים.
זה מרגיש שההורה שאת מציירת פה אמור להיות עוד יותר
מושלם ממה שתאורית "הסמכות החדשה" מצפה מהורים.
הוא צריך להיות מאוד צנוע אבל אחראי. צנוע זה לא להיבהל
מזה שהילד שלו יודע יותר ממנו. אני הכי הרבה שומעת
מהורים את חוסר האונים. מצד שני, ההורים רוצים להצטיין.
להיות הורים מצוינים.
את מדברת על זה שהורים מדגישים ציפיות, ושהורים
מרגישים חסרי אונים.
להורה יש ציפיות מעצמו.
התרבות ההורית שמה דגש על העצות להורים, ואת יוצאת
נגד זה, ועדיין את מצפה מהורים: תהיה צנוע, אחראי ומודע
לעצמך.
אז לא. אפשר לשחק במילים ולומר שזו אותה המחלקה.
אני רק משרטטת כיוון. יש כל כך הרבה קולות כיום
והפרקטיקה כל כך מסובכת. יש המון לחצים. המצב שאני
שואפת אליו זה שני קולות. ההורה שמזהה עצמו ככרטיס
אשראי הוא הורה שקולו הלך לו לאיבוד. במקרה כזה -
נראה לך האפשרות שאו שהוא צודק או שאתה צודק. אם
הילד צודק, וזה המצב הרבה פעמים, אז ההורה, במקום
לומר לילד "אתה צודק", הוא סותם [את קולו שלו או
משתיק את ילדו]. לכן ההורה בהדרכת הורים צריך לבנות
את הקול שלו. אבל הדבר השני הוא שבמודל הקודם הקול
של האחר היה נבלע, "אתה תעשה כך כי כך אמרתי".
היום חייב להיות דיאלוג.
זה מזכיר את ההבחנה בין סמכותי לסמכותני. אז מה
ההבדל בעצם?
במילים זה אותו הדבר. בראיית עומק זה אחר. כהורה אתה
סמכות. ברור שאתה סמכות "זה אבא שלי, זה אמא שלי",
ברור שיש לו מעמד מיוחד. זה לא סתם עוד אדם בעולמו של
הילד. אבל את הפרקטיקה של הסמכות הזאת אני מציעה
לעשות באמצעות רפלקסיה, לא של חפירה ארכאולוגית,
אבל כן לתרגל בקטנה להקשיב לקול של האחר. זה לא פשוט.
זה הדבר הכי קשה, אבל שווה להתאמץ בשבילו כי העצות
החיצוניות לא יכולות להתאים לכל בן אדם. כשצריך להתאים
אותה לבעל הבעיה, זה לא מתאים לו. לגבי הסמכות של
המטפל, אני רואה את תפקידי כשותפה. אני אלווה מטופל
או הורה כמו שאני רוצה שהוא ילווה את ילדו. אם תהיה לי
מחשבה, אני אגיד לך ונבחן את זה. אני חושבת שזו היכולת
האנושית שיש לה הכי הרבה סיכוי, כי היא מכירה בקיומה
של רמת פוטנטיות הורית וגם בונה את הקשר לא על
הנפקת עצות אלא על אמון. עד לא מזמן היו אומרים "תרגל
אחריו [אחרי הילד], בנייד, במחשב", והתחילו להבין שזה לא
נכון. אפילו ילדה קטנה יכולה להגיד לאמה: "אני לא מציצה
לך לטלפון ואת אל תציצי לי. את יכולה לשאול אותי על זה
ואגיד לך". את האמון הזה בונים. אותו הדבר תקף גם כשיש
ילד שאתה דואג לו לגבי שתייה [אלכוהולית], וכן הלאה.
את יכולה לתאר את ההורה הישראלי המופנם אצלך?
יש הרבה גוונים. אני רואה הורים שלמרות שגידלו אותם על
מודל היררכי, הם עצמם מדברים עם ילדיהם והשיחות הן
בגובה העיניים. שני דורות כבר עברו דרך דורות ביניים. הם
הורים שעשו את ההתפתחות מהמודל ההיררכי לדיאלוג.
האם יש משהו בדברים שאני אומרת שסודק אני מאמין
מקצועי שלך?
במובן מסוים לא ובמובן מסוים כן. בהקשר של תפיסת
הסמכות שאת מציגה אני סבורה שהורה הוא הסמכות.
נקודה. אבל לתוך המושג הזה נכנס שיח חברתי שהורים