54 / 68
2016
אוקטובר
54
חשופים ומושפעים ממנו שלפיו הם חסרי אונים וחלשים
ואיבדו את דרכם. לשיטתי, את השיח הזה צריך לפרק ולהבין
כך שכאשר המטפל יפגוש את ההורה הוא יוכל לחשוב ביחד
איתו בצורה יצירתית מה קול הסמכות אומר ומה הוא יכול
לעשות ורוצה לעשות בקשר אליו. לכן לפעמים נדרש "לא"
ברור ולא מתנצל בפני הילד, ולפעמים נדרש דיאלוג.
אנחנו באותו הכיוון. בעיקרון, בספרי אני ממש העזתי לצאת
בספר אני מדברת איך לפגוש
10
החוצה אל החברה. בפרק
את הנוער בעולמו החברתי.
אז אנחנו דומות בכך שמכירות בתפקיד ובאחריות שלנו
כאנשי מקצוע, כמו שיש הכרה באחריות ובתפקיד של
ההורה. אנחנו לא מסכימות בכך שאת קוראת להורים
לחזור לתמיכות הטבעיות שלהם ואת אומרת שלהורים יש
מסוגלות, ומצד שני את מדברת על ההורים כחסרי אונים.
את תחושות חוסר האונים של ההורים אני לא המצאתי. זה
מגיע אלי בקילוגרמים. הורים מרגישים מאוד חסרי אונים. אני
קולטת מהם גם את היכולות שלהם, כי אני רואה אנשים
מתפקדים במצבים מאוד מורכבים שכוללים פרנסה,
הג'גלינג בין המשפחה והקריירה.
לכן זו שאלה אם זו לא בעיה חברתית היום - ההורות.
הכול חברתי. יצאתי מהכלא של החשיבה הדינמית הסגורה
וזה דרש ממני הרבה ויכוחים ודיונים כדי שאעז לעשות זאת.
לא יכול להיות שבחברה של ימינו יהיה מודל של נפש ישים
מלפני מאה שנה. אז זה בזכות הפרספקטיבה החברתית.
איך הפרספקטיבה החברתית הזאת משפיעה על
הפרספקטיבה הפסיכולוגית?
אני פסיכואנליטיקאית, ואי אפשר לדבר על אדם בלי הקשר
חברתי, בלי להתאים את מה שיש לי לתת [כפסיכולוגית]
למה שהפונה צריך.
יש לי תפקיד פסיכולוגי-חברתי שאומר שאם אני רואה
משהו אני צריכה להגיד. הצלחתי לזכך מרכיבים פשוטים.
כל אחד יכול להשתמש בהם. זה דרש פרספקטיבה,
פירוק של הרבה ידע כולל הזהות הפסיכואנליטית. היכולת
להתבוננות פנימית, לאינטרוספקטיביות מקומית נקודתית,
היא המרשם היחיד שיש לנו, כי אין יותר חוקים אבסולוטיים.
למה את "סוחבת" את הזהות הפסיכואנליטית?
כי אני עדיין מחזיקה באמונה שהאינטרוספקציה היא
ליבת הכול. זה היה האינסייט הראשוני של פרויד. וממרום
ניסיוני - זהו האלמנט המבחין. אני מציעה אותו בהקשר של
ההורות. כל מיסוד היחסים בין ההורה לילד שנעשה באופן
של "חוקים" נוקשים בדוגמת הסמכות ההורית החדשה, לא
יוכל להציל [את התא המשפחתי מחוסר המשמעת]. התא
הקטן והמסובך הזה דורש את היכולת לחשוב.
לסיכום הריאיון, יצאתי בהרגשה של דיאלוג, ובמובן זה
יכולתי לחוש את היישום של התאוריות שניצה מחזיקה בהן
גם בחוויה המיידית. ניצה מעוררת דיון מאוד חשוב לגבי הילד
החכם של היום, רק שקשה להימנע מהמחשבה שהיא לא
נוקטת כלפי הילד "הדמוקרטי" את אותה האמירה שהיא
מציעה להורים, "אל תתביישו לומר: צדקת, ילדי". ואותו
הבלבול קיים גם בדיאלוג שלה עם "הורים". היא כותבת
ספר שמדריך הורים מה לעשות, אבל אם הורות היא עניין
"פרטי" ו"אינטימי" כפי שהיא סבורה, ואם בעידן המודרני
נדרש דיאלוג, ואין "סמכות ישנה/חדשה" אז איפה המקום
של הדרכת הורים בכל זה, ומה זה אומר לגבי יכולתנו או לגבי
איך אנחנו כאנשי מקצוע יכולים לומר להורים מה לעשות?
זהו ספר חשוב לפסיכולוגים, המאתגר ומצייד אותם,
בתחושות חוסר האונים שלהם, לפגוש את המשפחה
הדמוקרטית של היום, על צעיריה ועל ההורים שלהם.