51 / 68
אוקטובר 5102
- 51 -
כפסיכולוגית חינוכית המטפלת בעיקר בילדים, ביקשתי
מניצה להסביר לנו מעט יותר (מעבר למה שפירטה כאן
בספרה השמיני) מתוך ניסיונה האישי על המקום המיוחד
של שפת הגוף בטיפול בילדים ובבני נוער.
כמי שניהלה שנים רבות תחנה פסיכולוגית באזור הנחשב
לקשה, בוודאי יודעת את מה שאני למדתי מניסיוני שלי:
שילדים הם אנשים בזכות עצמם. הם מספרים לנו את
הקשיים שלהם בשפתם, והרבה באמצעות גופם - גמגום,
מצמוץ, התכווצות גופנית או תנועה בחדר הטיפול מבטאים
את הקשיים שלהם. מטפל קשוב ייעזר בהם להבנת צורכי
הילד.
את ניסיוני בהדרכת עבודה טיפולית עם ילדים והורים אני
מסכמת עכשיו בספר חדש (התשיעי) הנחתם בימים אלה
- “מצפן להורות ראויה: מדריך לשיח הבין-דורי” [שם זמני].
הוא מיועד לעזור להורים ולמטפלים לנווט עצמם למה
שמייחד את השיח ואת קשיי השיח הבין-דוריים כיום.
ביקשתי מניצה למנות עבורנו בקצרה את כל ספריה על
פי הרצף הכרונולוגי של הוצאתם לאור והמניע שעמד
מאחורי כתיבת כל אחד ואחד מהם. ולהלן תשובתה:
Body, Blood and Sexuality - A
ספרי הראשון היה:
•
Psychoanalytic Study of St. Francis’ Stigmata and
. הספר יצא לאור ב-2991 על ידי
Their Historical Context
Peter Lang
הוצאת הספרים
בניו-יורק, סן-פרנציסקו וברן.
המניע לכתיבתו היה הרצון
להבהיר את הצורך האנושי
להתבטא באמצעות הגוף,
כאשר התופעה שבה דנתי
הייתה הסטיגמטה - פצעי
הצליבה שהופיעו (בעקבות
ישו) אצל הקדוש פרנציסקוס
בראשית המאה ה-31. הספרות
הפסיכואנליטית שצמחה
מפרויד והרקע של ימי-הביניים
(שאותו השלמתי לכמעטתואר
שני בהיסטוריה באותו זמן) -
אפשרו לי לבחון את הזיקות הנפשיות המזוהות כהיסטריה
- הדרמות דרך הגוף, בהתרחשותן בזמן היסטורי אחר.
העזתי לכתוב פרופיל פסיכולוגי לקדוש הכי פופולרי של
הכנסייה הנוצרית. ספר זה הוא היחיד בין ספריי שתורגם
לעברית והתפרסם תחת השם “הגוף מדבר”.
ב-1002 פורסם בהוצאת דביר ספרי השני בשם “הגוף
•
מדבר”. הרציתי על אודותיו לקהלים מגוונים, הן אנשי
המקצועות הטיפוליים שרצו להכיר מקרוב את התאוריה
והקליניקה של ההיסטריה והן אנשי אקדמיה, הגות ודת,
כולל נזירים פרנציסקאנים. עד היום מישהו יכול לומר לי:
“למדתי לימודי דת באיטליה, אני מכיר את הספר שלך על
פרנציסקוס הקדוש”.
אלא שבמשך 51 שנה מן
הנקודה שבה התחלתי את
הסקירה הזאת, התחלתי
לאסוף חומרים - מן הספרות
הפסיכואנליטית ומן השדה
הקליני - לגבי תופעותגופניות
שגברים ונשים מספרים
דרכן על הדרמות הנפשיות
הלא-מודעות, בעיקר את
הטלטלות הנשיות והגבריות
שלנו ואת המתח בין המינים.
הרבה הדרכות והתייעצויות
קליניות וחומר טיפולי גיבשו
את יכולתי לעבור מן השדה ההיסטורי לשדה הטיפולי
ואפשרו את צאת ספרי השלישי.
ספרי השלישי: “ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו:
•
הפסיכואנליזה של המאבק בין המינים המתחולל בגוף”
(3002) יצא גם הוא בהוצאת
דביר. ספר זה הפך להיות
“המדריך להיסטריה”, מכיוון
שהוא הכיל לא רק את כל
הכתיבה הפסיכואנליטית
לתקופותיה על הנושא ועל
והמיניות
נושאי המגדר
הנושקים בו, אלא שיישמתי
אותם בו באופן שגם הקולות
של גישות יחסי אובייקט וגם
אלו של הזרם ההתייחסותי
שהחל להישמע אז - זכו
להכלה בנושא וגם עודכנו
בהתאם לזמן ולמקום.
ספר נוסף, הרביעי, שאפשר לומר שהוליד את עצמו
•
דרכי בתקופה זאת היה: “פסיכואנליזה בנפשנו:
מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית”
(4002). מכיוון שזכיתי אז בחסותן של הוצאות ספרים
מכובדות, העזתי להוציאו כספר באינטרנט - הבמה
המכובדת של אתר “פסיכולוגיה עברית” היא
שאפשרה זאת, ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה,
נגיש לקורא. באותה תקופה החלו אנשים שעברו
טיפולים פסיכולוגיים שונים - בעיקר באוריינטציה
פסיכואנליטית - ליצור איתי קשר ולספר על
אכזבותיהם מן הטיפולים שלהם. המחשבה שהולידה
את הכתיבה הייתה הצורך לעדכן את הקלאסיקה,
ולעורר תשומת לב מצד העוסקים בפסיכותרפיה
ל”מחלות המקצועיות” שהמקצוע והעוסקים בו
סובלים מהן. “המטפל השותק” בלט כבעייתי, ואילו
את הצורך ליישם פסיכותרפיה משתתפת, הדדית,
שמכבדת את המטופל - היה צריך לאתגר ולהדגים.
המטופל העכשווי הוצג בספר זה, וגם השמיע את
קולו ואת הביקורות שלו על הטיפול האישי - כטקסט
מקצועי לגיטימי.