54 / 68
אוקטובר 5102
- 54 -
פינת
ההורות
איריס ברנט
האשמה עצמית בהורות
מאמר זה נכתב בעקבות קריאת
ספרו החדש והמרתק של דרור אורן
“הורות במחשבה שנייה: להיות הורה -
רגשות, מחשבות ומעשים”. ספרו של
אורן ממלא תוכן שדה לא מספיק
מעובד - שדה הטיפול בהורות.
העשייה בתחום זה רבה ועם זאת
החומר הרב אינו מאורגן ויש מעט מדי
המשגה. אורן פותח בתאוריות לגבי
הורות, ומתייחס גם לסוגיות הייחודיות
של ההורות בעידן הפוסט-מודרני.
לאחר מכן מובאים פרקים העוסקים
בגישות שונות ומגוונות למפגש עם
ההורים, מהדרכת הורים ועד לטיפול
משפחתי, כך שניתן כר השוואה נרחב
באשר לשיטות לטיפול בהורים כאשר
הם פונים בקשר לילדיהם. אורן מציג
תפיסה שגם אם אינני מסכימה איתה
לגמרי אני בהחלט מתחברת אליה,
שכן כאשר היא ניתנת ליישום, הוא
מתאים את השיטה לצורכי ההורים.
בנוסף לכך, קיים מודל הטיפול
בהורות שהוא פיתח ומתאים לדבריו
רק להורים מסוימים, למשל, להורה
שסובל באופן כרוני או סביב רגשות
אשמה או סביב התמודדות עם ילד
אחד או יותר. זה יכול להתאים להורים
מודעים יותר ועם בעיות כרוניות. זה
תהליך דינמי. השיטה מועדפת על
אורן לסוג מסוים של הורים וסוג
מסוים של קשיים. אני מסכימה עמו
שחשוב לפסיכולוגים להיות מודעים
לבחירות שלהם ולעשות חוזה ברור,
ולא להיכנס למשהו לא מוגדר.
לעשות סדר גם אם אתה נע מסטינג
אחד לאחר.
מעבר ליתרונות הדידקטיים של
הספר, אורן מתאר ברגישות מצבי
חיים רבים. באומץ הוא נכנס גם
לתיאורים של מצבי חיים מודרניים
כמו הורות ותרומת זרע, גירושין, הורות
יחידנית ועוד. תיאורים אלה בהחלט
מאפשרים להורים ולפסיכולוגים
למצוא סיפורים מוכרים ודומים,
להתחבר אליהם וללמוד מהם.
בחרתי כאן להתמקד ולהתייחס
למושג אחד שאורן מרחיב לגביו, וזוהי
התייחסותו לתחושת אשמה עצמית
אצל הורים כבסיס חשוב לפנייתם
לטיפול עבור ילדם. התייחסות זו
אינה ייחודית לאורן אלא אופיינית
למדי להקשר המקצועי-תרבותי של
החשיבה האנליטית. אורן לקח מושג
זה לאמירה ברורה שלפיה המטפל
עוזר להורה להתחבר לרגשות
האשמה, התסכול או הפספוס. זו
עמדה טיפולית שמעודדת הורים
להרגיש תחושת אשמה כמניע
ללקיחת אחריות הורית. לטענתו של
אורן, תחושה זו קיימת אצל כל הורה,
אבל רק ההורה אשר מצליח להתחבר
אליה יוכל לשאת בכאב ובאחריות
לתקן את דרכו כהורה. תחושת
אשמה עצמית היא בסיס ליכולתם
של הורים לעשות אינטרוספקציה,
לקחת אחריות אישית ולהגיע
ולהתמיד בטיפול ההורי. מושג זה
תפס את עיני משום שדרכי הטיפולית
הפוכה, במתכוון, מדרכו של אורן. אני
משתדלת בטיפול בהורים לעשות
את ההפך - לשחרר הורים מתחושת
אשמה. אני סבורה שתחושת אשמה
אינה בסיס נכון מבחינה טיפולית.
בטיפול בהורים אני מוצאת את עצמי
מתמקדת דווקא בניסיון לשחררם
מתחושות של אשמה, ואני מוצאת
שעל פי רוב רק ההפרדה בין השיח
החברתי של אשמת הורים, השיפוטיות
העצמית שלהם והנושא שאיתו הם
מתמודדים, מאפשרת להם להתחבר
לכוחות היצירתיים שלהם וליכולת
להסתכל נכוחה על המצב ולתור את
דרכם בנבכי ההורות.
אני שואלת את עצמי האם קיימות
סיטואציות נוספות בטיפול שבו
נעודד תחושה של אשמה עצמית?
האם היינו מציעים לאדם עובד
לחוש תחושות של אשמה בעבודתו?
האם תחושת אשמה עצמית תועיל
לו בעבודתו? האם נמליץ לבעל או
לאישה לחוש תחושות של אשמה
ביחסיהם? כן נעזור להם להבין מה
החלק שלהם בתהליך, וכך לקחת
אחריות על התהליך. נאמר שאתם
מגדלים חיית מחמד בביתכם, האם
נמליץ לכם לחוש תחושות אשמה
כדי לגדל טוב יותר את כלביכם או
את חתול הבית שלכם? האם טוב
יהיה אם תחושו תחושות אשמה
בקשר לגופכם או למראיכם?
יש הורים שחשים יותר אשמה עצמית,
יש כאלה אשר אינם חשים זאת כלל,
ויש את הטווח שביניהם. לא אכנס
לתאוריות שדנו בהתפתחות של
רגשות אלו כגון מלני קליין שתיארה
את השלב הדיכאוני והפרנואידי-
סכיזואידי, פרויד שתיאר רגשות
אלה בהקשר של התסביך האדיפלי
ואריק אריקסון שתיאר את המשך
התפתחותם של רגשות אלה במהלך
השלב, כפי שהוא כינה אותו, שלב
הבושה והאשמה לעומת שלב
ההערכה העצמית. אני רוצה להדגיש
את הפן של ההבניה החברתית של
רגשות אלה שנעוץ כאן כאשר אנו
מעודדים הורים להרגיש תחושות
אשמה עצמית ועושים אידיאליזציה
מכך. כך קורה גם כאשר אנו מייצרים
סטנדרטים שיפוטיים של הורות טובה
לעומת הורות לא טובה. לטעמי,
איריס ברנט היא בעלת קליניקה לטיפול אישי, זוגי ומשפחתי. 1086786-450