52 / 68
אוקטובר 5102
- 52 -
הספר החמישי יצא לאור באנגלית ב-5002 בהוצאת:
•
Matrix of Hysteria - Psychoanalysis of the
- Routledge
ובו
,
Struggle Between the Sexes Enacted in The Body
התכבדתי על ידי ידידתי וחברתי ג’ויס מקדוגל שקראה
אותו וכתבה לו את המבוא.
בינתיים הקורסים שלימדתי
באקדמיה היו בב”א הכללי
למדעי הרוח של אוניברסיטת
תל-אביב, שבו הקמתי את
ההקבץ לפסיכואנליזה ובבתי
ספר שונים לפסיכותרפיה,
וההדרכות שהוזמנתי לתת
על בסיס הספרים הקיימים
- הניבו ידע וכישורים שעסקו
בעיקר בנושא החשוב: כיצד
להכיל את הגוף במרחב
הטיפולי, כאשר הפסיכולוגים
נוטים להזניחו (ולהזניח את הגוף האישי, דרך התעניינות
באחר ובסבלו).
כך צמח הספר השישי: “סיפורי גוף: על חוויות נפש
•
אילמות המתפרצות בגוף” (0102) במסגרת “פסיכה: ספריה
פסיכולוגית” של הוצאת מודן. חלקו הראשון: “מטופלים
מספרים בגוף” - מביא
חומרים קליניים מסיפורי
גוף מגוונים: “כואב לי” - על
כאבים שונים בגופם של
מטופלים; על סוגיית השומן,
הרזון והפרעות האכילה,
בעיקר אצל נשים, שדרך
הדיאלוג שלהן עם האוכל
והרזון מספרות על ייסוריה
וחיבוטיה של נשיותן; על
זעקת העור, כולל אלרגיות
בעור וחתכים בו, ועוד
סיפורים אחרים, כפי שסופרו
על ידי מטופלים ועלו בעבודה טיפולית. חלקו השני:
“הטכניקה הטיפולית המערבת את הגוף” שקד להתאים
את ההתייחסות לגוף במסגרת הטיפול הפסיכולוגי-דינמי
למושגים טיפוליים שבהם משתמש הפסיכולוג ממילא תוך
עדכונם למציאות הטיפולית של זמננו: ההתנגדות הפכה
להיות ביטוי של העצמי דרך הגוף, ההעברה הפכה להיות
היכולת של המטפל שהמטופל יתייחס אליו באופן קונקרטי
(“הסתפרת?”, “אתה חולה?”), כחלק מדיאלוג טיפולי אמין,
ולא כזוטות מקריות.
ספרי זה היה גם ביטוי למסע האישי שאני עברתי
כפסיכולוגית וכאישה ביחס אל גופי. יכולתי לכתוב
בהקדמה שלו על המתנה לעצמי ביום ההולדת השישים
את העובדה שהחלטתי להפסיק לצבוע את שערי;
אקט זה הפך עבורי למדד האמת - להתבונן בעצמי
ובאחר לא דרך “קוסמטיקה” ומשאלות לב, אלא כפי
שהדברים הם.
ב-3102 יצא ספרי השביעי: “שפות הגוף: להאיר תופעות
•
נפשיות המבוטאות בגוף” בשיתוף פעולה בין הוצאת
הספרים של אוניברסיטת חיפה ופרדס, הוצאה לאור.
דווקא כשיחסי אל התאוריה
הפךלהיותיותרביקורתי וחשתי
צורך, שעליו דיברתי בפומבי,
להתייחס למושגים תאורטיים
לא באופן מצטט ודתי, אלא
באופן גמיש וחווייתי - חשתי
צורך ללוש את החומרים
התאורטיים בהתאמתם
לקליניקה העכשווית. לפיכך
- חלקי הספר: שפת הגוף
היצרי, שפת הגוף הדיאדי,
שפת הגוף הבין-סובייקטיבי
והגוף במטריצת ההיסטריה
- אתגרו ועדכנו עד קצה גבול היכולת את המושגים
התאורטיים השונים הרלוונטיים להכלתו של הגוף במרחב
הטיפולי. היחס אל תופעות גופניות ונפשיות כאל ביטוי של
המטופל כילד וכתינוק, שמשתמרים במסורת של יחסי
אובייקט במיוחד - הוא שדרבן אותי לספק להם תרומות
בין-סובייקטיביות עכשוויות, יחס מקצועי הדדי יותר, אישי
וצנוע באשר להיבטים הגופניים בחדר הטיפול ובטיפול
בכלל.
החגיגות שאכסניית אוניברסיטת חיפה ואכסניות אחרות
יזמו לכבודו היו מרגשות עבורי ככותב הבודד. בינתיים
פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים התקרבו לומר לי: “את
המקרה שלי לבחינת ההתמחות הכנתי על בסיס הספר/
ים שלך”.
אין כנראה כמו ניסיון מקצועי שמבשיל ופרספקטיבה
•
אישית שמתפתחת ומשתנה, נעשית ביקורתית יותר כלפי
הפרקטיקה הנקוטה וכלפי ההיצמדות לאבות המייסדים
ולתאוריה, ודורשת את התאמת המפגש הטיפולי לרוח
Psychic
הזמן. מכאן צמח ספרי השמיני ב-5102. הספר:
, השלישי שנכתב באנגלית
Threats and Somatic Shelters
. אני גאה שהאכסניה
Routledge
והשני שפורסם בהוצאת
המכובדת, מן הגדולות בהוצאות הספרים בעולם, מצאה
לראוי לצרף את ספרי אל אוצר ספרי המקצוע שהם
מפיצים בעולם. הספר מרחיב ומבטא את ניסיוני המצטבר
בטיפול, בהדרכה ובהוראה לקרב את אנשי המקצועות
הטיפוליים אל החוויות הגופניות שהם והמטופלים שלהם
חווים, כשהנחת העבודה היא שהמטפל, המטופל והמרחב
הטיפולי הם עירוב של הנפשי והגופני. הגופני מספר את
הנפשי באופן שחשוב להתעניין בו, מבלי לפרשו בהכרח
כביטויים ילדותיים אלא במסגרת דיאלוג טיפולי בין
בוגרים.
בספר מודגמות חוויות מחדר הטיפול, בעיקר כאלו
שמטפלים זיהו כקשות או כמביכות עבורם, דרך מגוון
מקלטים של תחושה ותנועה: המטופל רואה את המטפל
- החולה, המשתנה פיזית, המטפל רואה את המטופל -
החושף את גופו; הקולות שהמטפל שומע ומשמיע: צעקות