56 / 68
אוקטובר 5102
אלה כצליל התראה עבורנו. מסקנות
אלה משקפות לנו עד כמה אדם
זה שנועץ בנו נמצא באזור הידוע
והמוכר לו ואינו נמצא בתוך שיתוף
חברתי שיכול לאפשר לו ולתמוך בו
בהבניה של פיגומים שיאפשרו לו
התפתחות. כך, אנו נוכל לעורר את
עצמנו לעובדה שאנו לא נוכחים עם
מלוא המיומנויותשלנו לספק פיגומים,
או שהגענו לקצה גבול יכולת זו שלנו
במצב הנתון באותו הנושא. במצב
כזה נוכל לקחת פסק זמן על מנת
לפתח ולגלות דרכים כדי להרחיב
גבולות אלו.
ג’ניפר פרימן, דיוויד אפסטון ודין
לבוביץ מציעים לעקוף את תחושת
האשמה ההורית ומכנים גישה זאת
“. הם
bypasses approach
בשם “
מתמקדים בשאלות הבאות:
איך ההקשר הסוציו-תרבותי של
•
אשמת ההורים והבעיה של הילד
יכולים להיות מופרדים מהאדם.
איך גישה משחקית “עוקפת” בעיה
•
ואשמת הורים יכולה לעודד את
היצירתיות בלנסות פתרונות שונים
מצד הילדים ומשפחותיהם.
איך המעורבות בהיסח הדעת של
•
ההורים ב”חיי” הבעיה יכולה להיות
נתונה לבחינה מחדש, לביקורת
באופן שלא עושה פתולוגיזציה ומתוך
גישה של כבוד לכוונותיהם הטובות
ולמאמציהם של ההורים.
אפשר לדבר עם הורים במונחים
שלקוחים מתוך גישתו של לב
ויגוצקי. מונחים תאורטיים כמו
, שיתוף חברתי
)scaffolding(
פיגומים
, ניהול עצמי
)social collaboration(
ופעילות אחראית
)personal agency(
- כל אלו ניכרים
)responsible action(
ותרמו לעבודתו של הפסיכולוג הרוסי
לב ויגוצקי. התפתחות זו שחלה
במושגים מאפשרת להורים את הבסיס
כדי לווסת ולהחליט על דרך הורותם:
לעצב ולהשפיע על פעולותיהם
בצורה אפקטיבית ומכוונת, להתערב
בחייהם ובחיי ילדיהם כדי לעצב את
כיוון ההתפתחות הנפרד והמשותף
כמשפחה וכדי לפתור בעיות. לפי
גישה זו, פעולותשנחשבות לאחראיות
ואוטונומיות הן מבוססות ומתבססות
בשיתוף החברתי. ההתפתחות של
ויסות עצמי זה מתבטא במושג
self-(
שטבע ויגוצקי של “ניהול עצמי”
. הוא התייחס למושג זה
)mastery
באותו המובן שוויט התייחס למושג
.“
personal agency
“
ויגוצקי פיתח אמנם את המושג של
“
zone of proximal development
“
כדי לתאר למידה של ילדים בתוך
הקשר של שיתוף חברתי, אך מייקל
וויט שאל מושג זה לתוך התחום
הטיפולי. אני שואלת ממייקל וויט
מושג זה לתוך התחום של טיפול
בהורים. מרחב זה שוויגוצקי מדבר
עליו בין מה שהילד יודע ויכול להשיג
באופן עצמאי לבין מה שהילד יכול(!)
לדעת ולהשיג בתוך שיתוף עם
האחר. לפי ויגוצקי, חציית המרחב
הזה יכולה להיעשות רק אם מרחק
זה ניתן לשבירה לחלקים שניתנים
להכלה או לניהול. מי שיכול לפרק
מרחק זה לגורמים ניתנים לעיכול הם
המבוגרים או קבוצת השווים שיכולה
לתרום לילד “פיגומים”. אלה יכולים
לעודד את הילד “למתוח” את מוחו
או “לאמן” את דמיונו או יצירתיותו
להשגת המשימה. ללא הפיגומים יש
סכנה של התשה או תחושת כישלון.
ויגוצקי הציע שהתקדמות זו ודרך זו
שבין המוכר והידוע, ובין החוויה והניסיון
המוכרים, הוא שהופך את זה לאפשרי
עבור הילד כדי שיבנה לעצמו
chains(
“שרשרת של אסוציאציות”
שבונה קשרים
)of associations
ויחסים בין דברים שבמצב אחר היו
נשארים אובייקטים לא מובחנים
ואירועים לא מובחנים בתוך עולמם.
הוא התייחס לזה כהתפתחות של
,
)complex thinking(
“חשיבהמורכבת”
והוא הדגים איך ההתפתחות של
חשיבה מורכבת זו מהווה את הבסיס
)concepts(
להתפתחות של “מושגים”
על החיים ועל הזהות. התפתחות של
מושגים שעניינם החיים היא התוצאה
של התפתחות המשמעות של מילים
שבה הן מופרדות מחוויות קונקרטיות,
ספציפיות, למושגיםמופשטים. למשל,
כאשר ההורים מצליחים להתנתק
מהמושג של “אשמה הורית” כמציינת
“בעיה” בזהות שלהם, האמא כמושג
שמשתק והאבא כמושג שמוכחש,
הם הצליחו לחשוב על “פעולות
הוריות” מוסכמות ולחשוב באילו
פעולות ברצונם לנקוט.
ספרו של דרור אורן חשוב
לסיכום,
קודם כול כספר שקל להתחבר
אליו, למצוא בו סיפורי הורות אנושיים
ומרתקים, להזדהות איתם ולהבין איך
הפסיכולוגיה מאפשרת כלים ייחודיים
לשדה זה. אורן מגיש לפני הקורא
המקצועי וההורים אפשרות להתבונן
בהורות המודרנית, להבין טוב יותר
את האפשרויות להתפתח בתוך
תפקיד זה, ואם יש קשיים, אורן פורש
את הגישות השונות למתן עזרה
ולהתייחסות פסיכולוגית לקשיים
שאיתם ההורה מתמודד. התייחסתי
במאמר זה לעיקרון בגישה ובשיח
הטיפולי שלנו כאנשי מקצוע שפוגשים
הורים. לפי העיקרון שהצגתי כאן אכן
חשוב שהורה ייקח אחריות ואכן חשוב
לחבר עבר להווה ועתיד, אך קל יותר
לעשות זאת כאשר:
ההורה מחובר לשיח חברתי שרואה
•
בו הורה קומפטנטי שעושה כמיטב
יכולתו, וכאשר הוא מוקף באנשי
מקצוע שחוברים אליו למאמץ זה.
המפגש עם ההורים נעשה תוך
•
העדפה של גישה שמעודדת צמיחה
ופתרון בעיות דרך משאבים אישיים,
ולא באמצעות מניע רגשי של חרדה
או אשמה.
יצירת שיח מבוסס אשמה עשוי
•
להשפיע על עיצוב היחסים בצורה
כזו ולהכניס ביקורת ושיפוטיות גם
לטיפול עצמו, גם להערכה העצמית
ההורית וגם לדינמיקה עם הילדים.
החוויה שנוצרת בחדר היא חוויה
•
משותפת של הורים ומטפל, כאשר
המטפל הוא נוכח מאוד אבל לא
במרכז.
- 56 -
מקוצר היריעה לא יכולנו להביא
אתתגובתו שלדרוראורן למאמרה
של איריס ברנט. התגובה המלאה
תובא בחוברת הבאה.