57 / 68
אוקטובר 5102
- 57 -
משותפים לכלל החטיבות. דחינו
ביחד (בשאת נפש) את הניסיונות
לקדם טיפולי המרה. קידמנו בעקבות
“המחאה החברתית” והמעורבות
המרשימה של מתמחים לחיפוש
זהותם החברתית כפסיכולוגים, את
הקמתה של חטיבת מתמחים חדשה
בהפ”י. יוכי גם תמכה ביוזמתנו לשלוח
נציג מתמחים למועצת הפסיכולוגים.
היא דחפה לכניסתו של מנכ”ל
להפ”י, על מנת לשפר את השירות
של הפ”י לחבריה (ראו את ההנחה
המשמעותית בביטוח המקצועי)
ולהתייעלות בהוצאות (מעבר דירה
שחסך אלפי שקלים והתקשרויות
חדשות עם ספקים). מעל הכול, יוכי
נתנה לי חופש ביטוי, גם בפעמים
שהבעתי דעות מנוגדות לשלה. בשל
האוטונומיה שהיא הקפידה לתת
לחטיבה הקלינית, כיבדתי אותה
מאוד.
אני מניח שעבורי, השיחות האישיות
שהיו לנו לאחר הישיבות, איזנו את
הוויכוחים המרים בתוך הישיבות.
מצאנו שיש לנו תחומי עניין משותפים.
כשהיא עקצה אותי, לא הרגשתי
דקירה, כיוון שעקיצותיה היו רוויות
בהומור עצמי וחם. זה אומר משהו,
לא? יוכי היא פסיכולוגית שהקדישה
שעות רבות מחייה, אנרגיה עצומה
מנפשה, לטובת הכלל, ללא תמורה
חומרית. על כך מגיעה לה הוקרה
והערכה רבה.
יהי זכרה ברוך!
מסמך הליבה וההכשרה של הוועדה
המקצועית: עד להוצאת גיליון זה,
הייתם אמורים לקבל את המכתב
שהוצאנו לחברי הפ”י הקלינייםהקורא
לתמיכה במסמך שפרסמה הוועדה
המקצועית בערב ראש השנה. לא
אחזור על הנימוקים שהופיעו במכתב
לתמיכה במסמך.
אני בטוח שבינתיים אספיק לקבל
תגובות תומכות, אך גם תגובות
נזעמות מצד חברי הפ”י שחתמו
על העצומה של איגוד הפסיכולוגים
הקליניים נגד המסמך. הרי, מי
שעוקב אחר פינה זו, יודע שהייתי
חלק מהמטה המשותף, שהייתי שותף
לתפיסה שהגישה הדינמית בסכנה,
שהייתי שותף למאבק להכפיף את
רצון המיעוט על הרוב. אז כיצד אני
מוציא מכתב שתומך ביו”ר הוועדה
שבעבר נלחמנו בו? כיצד אני מעז
לנסות לחבל בכוחו של השטח
לעמוד כגוף אחד? מה פתאום אני
מתחבר לסיסמאות כגון להתקדם
למאה ה-12? האם התחרפנתי? האם
לקיתי בסינדרום שטוקהולם?
ובכן, עד כמה שהצלחתי לחקור את
המודע והלא מודע שלי התשובה היא
לא! המאבק מחרפן, זה נכון. אולם
אני לא חושב שהתחרפנתי. דיברתי
עם אנשים שהמטה ראה כאויבים או
שהם ראו במטה אויב. זה גם נכון. אך
לא הייתי אצלם בשבי, ועשיתי זאת
מבחירה חופשית.
זה תהליך ארוך לעבור מצד אחד
לצד שני. למען האמת, אינני חושב
שעברתי צד. יותר מדויק לומר
שעזבתי צד שהייתי שותף לו בעבר.
חלק מהתהליך היה קשור לחשבון
נפש עם העבר והפעילות הציבורית
שלי ב-02 השנים האחרונות. מיו”ר ועד
מתמחים, שותף לפורום אסטרטגיה,
חבר במטה המשותף ועד תפקידי
הנוכחי כיו”ר החטיבה הקלינית ב-6
השנים האחרונות. בחשבון הנפש
שלי, הגעתי למסקנה שהגישה
הדינמית יכולה להיות מפרה, מעניינת
ומרחיבה את החשיבה הקלינית,
והיא יכולה להיות כפייתית, רודפנית,
ולצמצם את חופש הפעולה הקליני.
תלוי מה עושים איתה. בצורה שבה
התנהלו הדברים בארץ, לצערי,
הגישה הדינמית הפכה להיות
מערכת סגורה ומסתגרת ששואבת
את הייחודיות שלה דרך התבדלות.
כמידת ההתבדלות והסגירות שלה,
כך היא מעוררת את מידת התוקפנות
כלפיה. הניסיון של תומכי גישות
אחרות לעקוף את השטח בקדנציה
הקודמת, נבעה מייאוש לקבל מקום
משמעותי לצד הגישה הדינמית ואכן
נועדה לשבור את ההגמוניה של
הגישה הדינמית.
איני מתחרט על כל המאבקים
שהייתי שותף להם בעבר, אך אני
מתחרט שלא היה לי את האומץ,
כשהייתי מתמחה או מומחה צעיר,
לומר למטה המשותף על גלגוליו
הקודמים, שמשהוא לא מרגיש טוב
בבטן עם ההתייחסות המזלזלת
למי שאינו דינמי, למי שאינו קליני,
ושתמיד יש אויבים שרוצים להיטמע
בנו ולדלל אותנו. מצד שני, אני חושב
שאכן היה צריך למנוע תגובת נגד
קיצונית מדי. עם כל הכבוד לתסכולים
היסטוריים של המיעוט הלא דינמי,
הם אינם יכולים להכתיב לרוב
הדינמי, לשנות את מקור ההזדהות
שלו ולפנות לגמרי את ההכשרה
לגישות אחרות. זה דבר אחד לדרוש
תוספת להכשרה הדינמית, זה דבר
אחר לראות בגישות האחרות תחליף
לגישה הדינמית.
זו אולי פעם ראשונה שכנבחר
ציבור אני בוחר לצאת בעמדה
שכנראה (דגש על כנראה) אינה
מייצגת את דעת הרוב. אולם
אני מרשה לעצמי פעם אחת
(בשתי קדנציות) להשמיע את
דעתי המנוגדת לרוב, משום שלא
נבחרתי רק לשקף את קולם של
הרוב, אלא להביע עמדה על סמך
שיקול דעתי ועל סמך מה שאני
למדתי מהתהליך. מה שיכול
לנחם את הרוב, זה שבניגוד
לנציגים אחרים של הפסיכולוגים,
אותי אפשר להחליף בבחירות.
אני לא מינוי של שר, לא בעל
משרה בכירה במשרד הבריאות,
לא מנהל תחנה, לא יו”ר איגוד
ולא מינוי של האקדמיה. בסך
הכול יו”ר חטיבה קלינית, בארגון
שסמכותו הצטמצמה לתחום
האתיקה. אולם בארגון זה, כל
פסיכולוג קליני בישראל יכול
להירשם אליו ולהשתתף בבחירות
לוועד המרכזי. הפ”י היא המוסד
היחיד שמקיים בחירות מול כלל
ציבור הפסיכולוגים.
עמוס ספיבק
יו”ר החטיבה הקלינית
המשך מעמוד 8
דבר החטיבה הקלינית