פסיכואקטואליה

יולי 5102

- 16 -

הגישה הנרטיבית של מייקל ווייט

הגישה הנרטיבית בתחום מדעי החברה התפתחה בשנות ה-08

של המאה ה-02, בהשפעת הגישות הפוסט-מבניות. קיימים

יישומים של הגישה בתחומים שונים כגון: מחקר, כתיבה, טיפול

וייעוץ תעסוקתי.

גישה זו מתייחסת להשפעות של נורמות חברתיות, תרבותיות

ומשפחתיות על חיי האדם. הדרך שבה אנו מכירים את עצמנו

נוצרת באינטראקציה עם אנשים, לאורך כל חיינו. הגישה

הנרטיבית נותנת מקום מרכזי לאופן שבו יוצרת המערכת

התרבותית-היסטורית רעיונות, נורמות וערכים שלפיהם אנשים

תופסים את עצמם וגם שופטים את עצמם. בכך היא מהווה

מקור לאופן שבו אנשים יוצרים את הזהות של עצמם. הגישה

הטיפולית שפיתחו ווייט ואפסטון הושפעה מדמויות כמו

הפסיכולוג לב ויגוצקי, האנתרופולוגית ברברה מאיוף, הפילוסוף

מישל פוקו ואף מדמויות מרכזיות בתנועה הפמיניסטית.

בגישה זו ישנה הרחבה של “דפוסים מועדפים”, וקיים מקום

נרחב לעמדתו של המטופל כלפי השפעות “הבעיה” שבעטייה

הגיע. שאלות ספציפיות שנשאלות מסייעות לחיזוק המוטיבציה

שלו להרחבת הזהות, לשינוי ולצמיחה (נסים, 3102).

הגישה הנרטיבית-טיפולית של מייקל ווייט ודיויד אפסטון

מתייחסת לריבוי זהויות (סיפורים). אין זהות אחת נכונה ואחרת

שגויה, אלא שאיפה לבחור בזהות או בסיפור מועדף על פני

זהות או סיפור רווי בעיה שמביא את האדם לטיפול ולייעוץ.

הבחירה נעשית דרך זיהוי וצמצום הסיפור רוויי הבעיה והשפעותיו

ואיתור הסיפור המועדף והרחבתו.

יישום עקרונות הגישה הלכה למעשה

אציין חלק מהפרקטיקות שבהן נעזר מייקל ווייט בעבודתו. אני

סבורה שיתרונן בבהירות ובשיטתיות שהן מציעות. ראשית, ווייט

מתייחס לעמדת המטפל: “משפיע אך לא מרכזי”, שואל שאלות

ופחות אומר את דעותיו או מכוון. ההתייחסות בחדר הטיפול לדעה

של המטפל היא כאל דעה פרטית שאינה בהכרח “האמת”.

המטפל מקשיב “הקשבה סקרנית” ולא יודעת, כמו אנתרופולוג

סקרן שלומד על תרבות חדשה. הסקרנות היא לגילוי מאפיינים

אישיים-פרטיקולריים (בהתאם לגישה הפוסט מבנית) ולא חיפוש

מאפיינים התואמים אבחנות אוניברסליות קיימות. כך למשל, אם

מטופל אומר שהוא חרד, יש להבין מה משמעות המילה הזו עבורו

ולא להניח כי המשמעות היא זו שאנו מכירים.

“הקשבה כפולה”: המטפל מקשיב “לסיפור הכואב” ומחפש

תמיד רמזים לאירועים שנוגדים אותו (“אירועים יוצאי דופן”) או

רמזים שמשתמעים מדבריו שאינם בהלימה עם הסיפור רוויי

הבעיה. למשל נועצת שמספרת על הביישנות וחוסר הביטחון

שלה, אך במהלך ההיזכרות שלה בעברה היא מציינת שבבית

הספר תמיד נאבקה עם המורים על נושאי צדק. זהו ציון של

אירועים יוצאי דופן, המנוגדים לסיפור הכואב שאותו הביאה,

מתוך תפיסה שתמיד קיים סיפור מועדף שכרגע נמצא במצב

“כנוע”, נסתר, עבור המטופל.

מאחר שאנו בונים את זהותנו בהשפעת התרבות והחברה,

אנו שופטים גם את עצמנו, באותה מידה, בהתאם לנורמות

שהחברה מכתיבה. מייקל ווייט מדבר על “שיח תרבותי” שמנהל

אותנו וגורם לנו לשפוט עצמנו “שיפוט נורמטיבי”.

הגישה הנרטיבית נותנת מקום מרכזי

לאופן שבו יוצרת המערכת התרבותית-

היסטורית רעיונות, נורמות וערכים שלפיהם

אנשים תופסים את עצמם וגם שופטים

את עצמם. בכך היא מהווה מקור לאופן

שבו אנשים יוצרים את הזהות של עצמם

כך, כשמטופל מגיע לטיפול, חלק מהכאב שהוא מבטא

עשוי לנבוע מתחושת “שיפוט נורמטיבי” (“אני לא נראית כמו

שצריך...”, “הייתי אמור להיות עשיר עד גיל 53...” וכו’). המטפל

הנרטיבי שואל שאלות שמטילות ספק לגבי “אמיתות” מכאיבות

ומכבידות שאותן חווה האדם כמציאות ואשר מנהלות את חייו

(“דה-קונסטרוקציה”). זאת, כדי לאפשר לאדם להיות מודע

למידה שבה הנורמות מעצבות אותו, את דעותיו, את תפיסתו

את עצמו (ואת המקצועות שירצה לבחור), ובכך לעזור לו לראות

אפשרויות אחרות.

הפרקטיקה הראשונה שפיתחו מייקל ווייט ודיויד אפסטון

כונתה “החצנה” - תפיסה הגורסת שהאדם אינו הבעיה, אלא

“הבעיה היא הבעיה”. האדם הוא הרבה יותר מסך הקשיים שלו.

השיח, לאורך כל הטיפול, הוא שיח “מוחצן”: לא ‘אני חרד’, אלא

‘איך החרדה משפיעה עליך?’ ההנחה היא שההחצנה מפרידה

את הבעיה מהאדם לזווית שמאפשרת התבוננות וניהול דיאלוג.

שאלות שנשאלות מסייעות למטופל להבין את השפעתה של

הבעיה עליו ועל בחירותיו ועוזרות לו לבחור בסיפור מועדף.

מייקל ווייט משתמש במונח “כתיבה מחדש” לתיאור “העיבוי של

הסיפור המועדף” שאותו מגלה המטופל בעזרת השאלות של

המטפל. המטפל לא מציע אותו למטופל. כך, המטופל בונה

את הסיפור, ולא המטפל! המטופל למעשה “כותב מחדש” את

סיפור חייו, בוחר מחדש את הזווית שדרכה הוא מעדיף להתבונן

עליו ועל דרך החיים שהוא מעדיף לנהל.

הסיפור מתעבה בעזרת התייחסות לעבר, להווה ולעתיד,

ל”אירועים” בזמנים אלו. בנוסף לבדיקת “משמעויות”: יכולות,

מיומנויות, רצונות, חלומות, תפיסות עולם וערכים שקשורים

להעדפות אלו ומעניקים להן נפח.

המעבר מטיפול נרטיבי לייעוץ נרטיבי

הגישה שלי בעבודתי בייעוץ תעסוקתי הלכה והשתנתה עם

צמצום השפעת “הסיפור הכואב” שלי ועיבוי “הסיפור המועדף”

עם הזמן הם פיתחו בנפרד פרקטיקות מעט שונות. במאמר זה אני מתייחסת בעיקר לאלו שפיתח מייקל וויט.