61 / 68
פסיכואקטואליה
61
פסיכולוגים יוצרים
האם תוכל להוסיף דברים בעניין זה?
השיחה הטיפולית נדמית בעיני כמסע חיפוש של השניים,
מטפל ומטופל, שמקווים למצוא, מבלי לדעת מראש מה הם
מחפשים. בעצם המפגש והדרך המשותפת שיעשו, יתהווה
מרקם מתחדש בתוך כל אחד מהם ובין שניהם, שבו יתגלו
פינות וסימנים למה שהם יצאו לחפש. וכך בכתיבת שיר. השורה
הראשונה אוצרת בתוכה את השורות הבאות, אך ללא ידיעתן
מראש. מתוך כתיבתה נובעת השורה הבאה, והבאה אחריה,
ובתוך כך מתהווים ומתגלים הרעיון והאמירה של השיר, שחלקים
ממנו יישארו עמומים ומוסווים, אך יקרינו על הנגלה במידה
שאפשר יהיה לקלוט ולדבר בו במילים ובתחושות.
בחדר הטיפול יושבים שניים ומשוחחים. זהו. וכל כך הרבה
קורה שם. רצף השיחות בונה שפה אחרת, שאינה מושתתת
על דפוס שבו אחד מסביר לשני דברים. הסברים על תופעה
מבהירים אותה, אך במידה רבה גם מסתירים משהו ממהותה;
אותו חלק מפניה, שאינו ניתן לתפיסה ולניסוח. במרחב הזה
נע המעשה הטיפולי-ייעוצי, ובו גם מסתובבת השירה. שתיהן
מהויות או ישויות שאינן, אך מוחשיות ומתקיימות בתודעה
ובנפש כל הזמן (כמו מוסיקה שמתקיימת מעצמה ונגלית
לאוזנינו רק כשמישהו חושף אותה באמצעות רישומה בתווים
ונגינתה בכלים, או בקולו).
אדם הוא יצירה פואטית. הוא בנוי כמכונה, חלקים ומרכיבים,
ויש בו המרכיב הנוסף, החידתי, הנפשי, הרוחני (ויקטור פראנקל
) שעושה את האדם לבלתי מפוענח,
״
המימד הנואטי
״
כינה אותו
צפוי ולא צפוי, גלוי ונסתר, כמוני ממש, וכה שונה.
מתוך הקריאה בשיריך אני קולטת עמדה מאוד אמביוולנטית
כלפי "בורא עולם" - לפעמים מאמין נלהב ולפעמים אפיקורוס
מושלם - ואני שואלת: היכן באמת אתה נמצא בהקשר זה של
אמונה דתית?
דייקת במושג שנקטת בו. בורא עולם, לדעתי, יש. מה שמכונה
אלוהים והאופן שבו נוצרו דתות כדי לעבוד אותו, זה פחות מופנם
אצלי. גדלתי בבית, ואפשר לומר בעדה הבולגרית בארץ, שלא
קיים אורח חיים דתי. באופן ספונטני אימצתי לי כבר בילדות
מנהגי צום ביום כיפור ושמירת אי אכילת חמץ בימי הפסח. כך
עד היום. אך זה נעשה יותר כנוהג, וכחיבור לקהילה ולחברה שבה
אני חי, ולא כקיום מצווה דתית. אני לא משוחרר מההרגשה שאם
לא אעשה משהו ראוי, אני עלול להיענש, אבל גם יודע לחשוב
שאין באמת מישהו שיושב למעלה ורושם ושופט. זה המקום שבו
אני מתפעל מהקודים שטבועים בנו כיצורי אנוש. עבורי זו הזירה
שבה מתרחש השיח הטיפולי והמגע האנושי.
ספרך הראשון "אוקטובר", או בשמו המלא "אוקטובר, שירים
בתקופת מלחמה וחלום", נכתב במהלך האינתיפאדה השנייה,
, תקופה קשה וכואבת. האם עזרה לך
2002
עד
2000
בשנים
כתיבת הספר להתמודד עם המתרחש בחוץ באותה תקופה?
השירים נכתבו כל אחד לעצמו, ללא כוונה וידיעה להוציאם כספר.
זה קרה רק שנים לאחר מכן. יש שירים שנוגעים ישירות באירועים
שהיו ברחובות ובמדינה, בעלי גוון אקטואלי, פוליטי ומחאתי, ויש
שירים בעלי אופי אישי, שקשורים בחוויות פרטיות, אינטימיות. אני
חושב שהכתיבה אכן עזרה לי להכיל את המצב ולהביע רגשות
שונים כלפי המציאות הסוערת והמדממת, ובד בבד להמשיך
בחיי ביציבות יחסית. במציאות שבה אין בכוחי הרבה מה לתרום
ולשנות באופן מעשי ישיר, זו הייתה פעולה של ממש שהביעה
התרשמויות ויחס ואולי הגדירה משהו בערפל הפחדים והכאב.
אני שמח שהספר זכה בפרס שר התרבות והמדע (כספר
ביכורים), ושיתף אנשים נוספים בתכניו וברוחו.
לסיום הראיון בחרת להציג את שירך " אלמלא כן הייתי" שנכתב
השנה ואינו מופיע עדיין בספר, כיוון שיש בשיר גם פן אישי וגם
נגיעה בכתיבה על כתיבה ובהשתלבותה בחייך.
אלמלא כן הייתי
ְמָטוֹת
ׁ
ָרִים וְהַש
ׁ
חַיַּי מַסֶּכֶת קְש
עֲמִידָה בִּמְקוֹמוֹת פְּתוּחִים
ֶכֶת
ׁ
וִילָלָה נִמְש
כַּמָּה הַבְרָקוֹת וְחִדּוּדִי מִלִּים
כְּנִיסָה לָאֲזוֹרִים מְסֻמָּנִים
וְדַחַף עַז לָלֶכֶת.
ֶה אוֹתָךְ יָפָה
ׂ
אֲנִי עוֹש
ֶה אוֹתָךְ פָּחוֹת
ׂ
וְעוֹש
בָּרֶגַע הַפְּנִימִי הַמִּתְחַלֵּף
מֵאַהֲבָה לְקֵץ.
ֶה אוֹתָךְ יָפָה
ׂ
אֲנִי עוֹש
וּקוֹת
ׁ
בִּזְמַן תְש
ֶה אוֹתָךְ פָּחוֹת.
ׂ
וְעוֹש
חַיַּי פּוֹרְטִים עַל חֲרָטָה וְנֹחַם
סִיבוּב וַחֲזָרָה לַחֲוָיוֹת רְחוֹב
אַהֲבָתִי בִּמְלוֹא הָעֹז קוֹדַחַת
בָּרֶגַע וְהוּא נִכְתָּב
ׁ
אֲנִי פּוֹגֵש
הוּא מִתְמַלֵּא וַאֲנִי יוֹצֵא אֵלָיו וְהוּא נִכְנָס וַאֲנִי יוֹצֵא
וֹתֶקֶת בּוֹ אֶת מִלּוֹתַי
ׁ
וְהָאֱמֶת ש
הצגתי כאן קומץ משיריו המרַגשים של שבתאי מג'ר ואין לי
ספקשהדבר יעורר את סקרנותםשל הפסיכולוגים ויעודד אותם
לקרוא בספרים עצמם ולחוש גאווה על שבנוסף למקצועיות
ולידע המאפיינים את ציבור הפסיכולוגים שלנו מנשבת בתוכנו
גם רוח של יצירה.