פסיכואקטואליה - ינואר 2017

60 / 68

2017 ינואר
פסיכולוגים יוצרים 60
ובתושביה. אני מבקר בה מעת לעת, גאה בה כנוף ילדותי, מספר
עליה, נהנה להסתובב ברחוב הראשי, לפגוש דמויות מהעבר
וליהנות מבורקס טעים. דברים הקשורים בה מיד מעוררים בי
קשב ועניין, אבל מרחוק, בשלב זה.
בשיריך אפשר להבחין בין שירים דחוסי מלל ורחבי שורות
המדמים כמעט פרוזה לבין שירים "דקים" מאוד, עםמילה בודדת
בכל שורה. בהקבלה אני מוצאת אותך עסוק מאוד במנעד שבין
דיבור לבין שתיקה ובמשמעויות הרגשיות העומדות מאחורי
דרכי הבעה שונות אלה. האם תוכל להרחיב בנושא זה ואולי אף
לקשרו לתפיסותיך לגבי מקומה של השפה בטיפול הפסיכולוגי.
שיר נכתב מכוח פנימי, עם עריכה שכמו מוכנה כבר ומעניקה
את המבנה ואת אורכו. זה לא פרי תכנון מראש. אורך השורות
מוכתב ונוצר תוך כדי הכתיבה. השפה אכן מעסיקה אותי, ועומק
המבט בעקבותיה ובזכותה. השפה שמדבר בה אדם היא מאגר
מידע חיוני. האופן שבו הוא מרכיב משפטים ובונה טקסט מילולי
מעביר שדרים ומעביר גם רוח שמלווה את התכנים הדבורים.
המקומות האלה, כמעט ערטילאיים, הם השדה שבו מתרחשת
שירה, ובו מתהווה טיפול.
הניסיון למצוא את האמירה המדויקת ואת ההכרה הבלעדית
שתאבחן ותגדיר ותרפא, נועד מראש לאי-הצלחה. אבל דרכנו
בשתי המשימות האלו - בתקשורת המקצועית עם אדם אחר
ובכתיבה - היא לא להרפות מכך, להמשיך ולמצוא תוך כדי חיפוש
הדדי והסכמה שמעבר לנשמע ולנאמר יש עוד דברים שמחכים
להיחלץ ולהביע את עצמם. זוהי פעולה שמשלבת מאמץ והרפיה,
מיקוד וריכוז, יחד עם היכולת להניח והסבלנות להמתין.
בשיח הטיפולי עומדת לרשותי גם "החשיבה היפואית". היא
מטאפורה לחשיבה פשוטה, ישרה, שאני מנסה לא לשכוח, כדי
לא לשקוע במבוכים של אבחונים והגדרות, אלא להצליח לראות
גם את הדברים כפי שהם. באומרי זאת, יש הידיעה שאין דבר
כזה "כפי שהם", אך חשוב לי להישאר נאמן למראה עיניים
ולתחושות הגוף וההקשבה, כשאני משוחח עם אדם וחושב
כיצד לנסח את השאלה הבאה, או את השורה הבאה.
הכתיבה והנחיית סדנאות הכתיבה מחדדות מאוד את
ההקשבה לנימים ולצלילים שנשמעים בתוך הנאמר, אך לא
מבוטאים במפורש, ואפילו מוסווים, והקשבה למה שנדמה
כקיים מעבר למסופר ולמתואר. זו הקשבה "דו-שכבתית",
שבה אני שומע את המסופר ומדֻווח, ומנסה שזה לא יפריע
לי לשמוע ולחוש מה שנמצא שם עוד, ולא יודע למצוא דרך
החוצה, להיאמר ולהתבטא. כך שגם החסר, הנעדר, מוצא את
דרכו אלי, ואליו אני מנסה לכוון בשאלות ובשיקופים, בחיזוקים
ולעתים גם בשתיקות.
כדי להמחיש את הרגישות הגבוהה שלך לתמציתיות של המבע
המילולי ולחשיבות הדיוק בשימוש במילים, אביא כאן את שירך
"נסה לומר" מתוך ספרך הראשון "אוקטובר":
נסֵה לומר
אֶת הַטָּמוּן בְּמִלָּה מְדֻיֶּקֶת
ָרׁ אִי אֶפְש
ָר. ׁזוֹ תַּמְצִית הַדִּיּוּק: אִי אֶפְש
ַרְתָּ הַכֹּל. ׁבִּטַּלְתָּ הַכֹּל, פָּסַלְתָּ הַכֹּל, פָּתַחְתָּ הַכֹּל, אִפְש
מָחַקְתָּ, אֵין דָּבָר קַיָּם. אֵין דָּבָר מַסְתִּיר.
מָחַקְתָּ, יָצַרְתָּ דַּף חָלָק. פִּנִּית מָקוֹם. בָּרָאתָ יְקוּם
ֶיַחְפּוֹץ. ִׁי לְהִתְעוֹפֵף לְאָן שׁהוּסְרוּ כָּל הַגְּבוּלוֹת. הַדִּמְיוֹן חָפְש
אָמַרְתָּ 'יַחְפּוֹץ', אָמַרְתָּ נִסְגַּר. בָּחַר כִּוּוּן, עָצַר.
ַרַק אִם יִתֵּן לְעַצְמוֹ לָנוּחַ, הַדִּמְיוֹן,
ְכֹּחׁיוּכַל אוּלַי לִש
ֵם מַה, וּלְאָן ׁלְש
אָמַרְנוּ 'רַק אִם', סָטִינוּ מֵאַפְסוּת הַכַּוָּנָה,
ֶל תְּנוּעָה ׁמִלֵּאנוּ בָּהּ רוּחַ ש
ֶל סַקְרָנוּת הִתְחִיל לְהִתְעוֹרֵרׁנִים ש
וֹאֵף לְהַגִּיעַ ׁאוּלַי ש
אֶל הַמָּקוֹר
לְהֵעָלֵם
אֶל תַּמְצִית הַדִּיּוּק.
ָר. זוֹ תַּמְצִית הַדִּיּוּק. ׁ אִי אֶפְש
אינך מרבה להתייחס בשיריך לעבודתך כפסיכולוג ולכן בחרתי
לצטט בכל זאת שיר המשקף את המתרחש בחדר הטיפול,
ומביע כל כך הרבה בכל כך מעט מילים:
החדר שלי
לִפְעָמִים הַחֶדֶר כֹּה אִינְטִימִי
מְחַבֵּק וּמְעוֹדֵד
לִפְעָמִים צוֹעֵק אוֹתִי הַחוּצָה
אֶל הָרוּחַ, הַמֶּרְחָבִים אוֹ אֶל הַצֵּל.
לִפְעָמִים הוּא מְכַסֶּה אוֹתִי הֵיטֵב
לִפְעָמִים חוֹנֵק
ׁהָאוֹר בּוֹ לִפְעָמִים צוֹרֵב מַמָּש
ָה הַמְּאֻשֶּׁרֶת. ׁ וְלִפְעָמִים נוֹתֵן אֶת הַתְּחוּש
הַקִּירוֹת נִרְאִים קְטַנִּים בְּיָמִים מְסֻיָּמִים
ֶהֵם עוֹמְדִיםׁיָמִים ש ׁוְיֵש
ֶהַמַּבָּט יוֹדֵעֵ.ׁהֵיכָן ש
ִים, מְסַפּרִים לִי עַל עַצְמָם ׁ מְבַקְּרִים בּוֹ אֲנָש
מִתְיַשְּׁבִים בּוֹ סִפּוּרִים וְלוֹקְחִים אוֹתִי עִמָּם
אֶל הַכְּתָלִים אֶל יַעֲרות הָעַד אֶל הַשָּׁמַיִם
מוֹתִירִים בַּחֲלָלוֹ אֶת רֵיחַ הַקָּפֶה
ְתֵּי כֹּוסוֹת הַמַּיִםׁ וּש