58 / 68
ינואר 5102
- 58 -
עזר בתהליך שהפנינו תשומת לב לנושא החוקים בבית. “חוקי
•
הבית” אפשרו סוג של החצנה של ה”לא בסדריות” של גבורה.
כעת הוא לא הרגיש לבד בזה, וכבודו ניצל!
התעלמות - כמו בהרבה מקרים כשמרגישים שילדים מציקים,
•
התעלמות היא פטנט הזהב. זה עבד טוב עם גבורה, ושמחתי
שהוא הגיע לפתרון זה לבדו, ותוך כדי כך ההורים למדו כלי של
פתרון בעיות ביחד.
באחת הפגישות גבורה החליט להיות יותר “חסר לב כדי שלא
•
יצליחו להרוס אותי”. למשל, להגיב בהתעלמות כשילדה אומרת
לו “בן זונה” כדי להראות לה “שלי לא ישברו את הלב”.
בפגישה שאליה הגיע גבורה עם אביו בלבד, הסתבר שהם
•
הקשיבו בדרך אלי לשיר שגבורה ביקש במיוחד, השיר “מעליות”
של דודו טסה. האבא רצה להבין מה נגע בבנו בשיר הזה,
שאינו שיר ילדים אופייני בכלל, והוא אפילו שיר עצוב, ומדבר
על כאב. אני הייתי המומה כאשר גבורה בן העשר בסך הכול,
השיב שזה שיר על אומץ, שלא נשברים, שלא נופלים. הוא אמר
את זה בהבעתו הרצינית, הפרופסורית, כמישהו שלמד משהו
חשוב על הוויית האדם. אני שמעתי כבר בעבר ילדים שאוהבים
ומתרגשים משירים רומנטיים, אבל לשמוע ילד בן עשר מנתח
כך שיר ממקום כל כך בוגר, היה ממש הפתעה.
עוד אחד מהרגעים המרגשים קשור גם לחוויה שמוכרת
•
אצל הרבה משפחות, והוא הדיבור על רגש הכעס בצורה שלא
מבטלת אותו. ההורים יכלו לשמש עדים לכך שגבורה חווה את
הכעס כאילו הוא מגיע עד “אין-סוף”, “אין לו מקום בלב יותר”.
הם יכולים כעת לשמוע את זה מבלי להיות במקום של “השוטר”
שאומר “אסור לך להתעצבן כל כך”, אלא במקום האמפתי
שמאפשר לנהל דיאלוג עם הכעס הזה.
בעקבות הטיפול, הילדה הבכורה יכלה להיות הרבה פחות
•
ילדה–הורית. היא עדיין יד ימינה של האמא, בוגרת וחמה. היא
מצאה את עצמה בתחום המוזיקה והחלה ללמוד בבית ספר
ייחודי לכך. הילד הקטן החל לקבל התייחסות מתאימה לצרכיו
וטיפולים מקדמי עצמאות. גבורה החל להכיר ביכולות הייחודיות
שלו - הוא מרגיש הכי חזק בהורדות ידיים בכיתה. הוא מרגיש
“חכם”. יצר קשרים משמעותיים, והשנה, בכיתה ד’, יש לו חברים
של ממש. הוא נכנס לצופים, וקיבל כלים רבים לוויסות עצמי.
הוא ממשיך לייחל ליום שלא יזדקק לריטלין הזה, שגורם לו
לכאבי ראש ולחוסר תיאבון.
במהלך החופש הגדול היה מרגש לראות כיצד עלה גבורה
•
במשקל, משום שהפסיק לקחת ריטלין. כשהחל את כיתה ד’,
ניסה להמשיך ולהסתדר בלי התרופה. בהמלצת הנוירולוגית
ובהמלצתי, הוא ראה שהערות המורה החדשה חזרו, ובתחילת
השנה המורה אכן התקשרה לספר שהוא לא מכין שיעורים.
גם הוא הרגיש על עצמו שקשה לו בשיעור. זה היה קשה לו,
כי הוא ילד שאוהב ללמוד בסופו של דבר, באופן פרדוקסלי.
הפעם גבורה הגיע לתובנות שצריך להגיש עבודות, ללמוד
לבחינות. היום הוא יודע שהתרופה עוזרת לו, ושזה חלק
מהאחריות שלו לקחת אותה ולהשלים משימות. בימינו הוא
כמעט שאינו שוכח לקחת אותה. גם בתחומים אחרים בחייו,
שבו ילד צריך לקחת אחריות אישית, השינוי מתבטא, למשל
ביחסים עם חברים ובבית.
המורה, שגם בנה נוטל ריטלין, המליצה לגבורה לחזור לקחת
•
את התרופה. ההורים נעתרו הפעם בעצם לבקשתו של גבורה,
וחזרו לתת לו את התרופה בהנחיית הרופאה. לא הרבה זמן
אחר כך גבורה אמר שכואב לו הראש מהכדור, שזה אוטם
אותו, ושהוא צריך להתנפל על האוכל בשבע בערב. כידוע,
הרבה פעמים ילדים שנוטלים ריטלין מתקשים לנהל את זמני
האכילה שלהם באופן הרגיל של ארוחת צהריים לאחר בית
הספר, משום שהם חשים רעב רק לאחר שהשפעת התרופה
פגה. זה היה כל כך אמיתי ונוגע ללב, ולראות את ההורה שצריך
להכיל את זה ולהימצא בקונפליקט שבין להביא את דרישות
המציאות מול הילד וגם לאפשר לילד להיות תלמיד טוב - כמו
שהוא רוצה ויכול! - לעומת להישמע למצוקה הפיזית של הילד.
אני חושבת שזה אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי בכל טיפול
מהסוג הזה.
סיכום הטיפול
לראות את גבורה משתף בדברים שעוברים עליו, עדיין לא
מווסת רגשית לגמרי אך רואה במקום הזה, בחדר הטיפול,
מקום שיכול להרגיע, לעשות סדר, לעזור, זה מרגש. לדעת
אמו, גבורה יודע שיש מקום שהוא יכול לבוא אליו, ולדבר,
ולהישמע. לא ברור לה מה מזה משפיע עליו. הוא הבין שיש
מקום וזמן בשבילו, ושאם צריך את כולם, אז כולם שם
בשבילו. הוא הבין שיש כלים שיכולים לעזור לו, טיפים כמו
לעצור ולנשום וכן הלאה. אמנם, הדרך לא הייתה חלקה, והוא
תהה לפעמים ואמר “לא מבין למה צריך את זה”, “לא רוצה
שידברו על זה ועל זה”. עם זאת, בפגישה היה משתף באופן
מלא ומדבר. מעליות יורדות עולות, ומתרסקות... אבל אם
האדם מרגיש גבוה מהן ויכול להסתכל מלמעלה, הוא יכול
להתמודד עם החיים.
כשביקשתי מהוריו להגיב על הסיכום הזה, אביו אמר שזה
היה מאוד מרגש לקרוא, מעליות עולות יורדות... לקחו את
האבא לשינויים במצבי הרוח של גבורה ושהבן שלו באמת
גיבור ויודע להתמודד. זה מחזק ומשפיע גם עליו לראות את
בנו ככה. אמו אמרה שכיום יש לה “יותר שיחה” עם גבורה.
גבורה התבגר, והקשר שלו איתה טוב יותר. לא יודעת עדיין
כמה הוא סומך עליה לעומת אביו. לא בטוחה שהיא כבר
מבינה לגמרי מי זה גבורה. גבורה יכול לומר לה “אני יודע
שקשה לך”. אבל כשהוא כועס הכול משתנה. המקום הזה
היה טוב, לדעתה, בכך שנתן שהות לגבורה ולאבא לדבר
ולהיות סולו אחד בשביל השני: “כשגבורה מגיע עם אביו הוא
לא עושה שום בעיות”.
השינויים אצל גבורה התבטאו בתחומים נוספים. למשל,
לגבי חוקי הבית - הוא מכיר בהם אבל לא תמיד עושה
ו”מתנצל”. בגבורה יש הפנמה של חוקים, של נורמות,
של תובנות של מה שמצופה ממנו. קשה אולי לגרום לו
להתקלח עדיין, ונוצרת מריבה, אבל כשנכנס לא יוצא
בקלות. מבחינה חברתית הוא הרבה יותר רגוע. היחסים
עם חבריו הדדיים יותר. זה לא מספיק רק להיות טוב לב,
ושאז מנצלים אותך, וגבורה למד לדרוש מהם יחס של
שווה בין שווים. יש עוד מקום לשיפור אמנם, לדעת האמא,
ומה שהיה לה חשוב במיוחד להעביר זה את חשיבות
התמיכה הפסיכולוגית במקרים דומים.