55 / 68
פסיכואקטואליה
- 55 -
איריס ברנט*
פינת
ההורות
“מעליות עולות יורדות, ומתרסקות, אבל אני גבוה מכולם”**
טיפול משפחתי עם ילד שמתמודד עם הפרעת קשב וריכוז
הפרעת קשב וריכוז בעיני היא הבחנה תקופתית, גם אם יש
לה ביטויים פיזיולוגיים. הפרעה זו ייחודית לחברה המודרנית
המערבית, ואבחונה קשור לציפיות להתנהגות “נכונה” במסגרת
בית הספר. במערכת החינוכית יש ציפיות מהילד שיתפקד
כתלמיד בית ספר. גם במסגרות אקדמיות גבוהות יותר קיימות
ציפיות של ביצועים מסוימים מצד הסטודנטים. נוסיף על כך,
שמספר הילדים המאובחנים בה עולה משנה לשנה.
בחרתי לספר את סיפורו של גבורה (שם בדוי), בהסכמת
ההורים, משום שהרבה קוראים בוודאי יוכלו לזהות בו מאפיינים
מילדים שהם מכירים. ואולי בכוחו של סיפור זה לתת השראה
להורים וילדים אחרים. אצל גבורה זה התחיל בכך שההורים היו
הראשונים שזיהו שקיימת בעיה, כבר בכיתה א’. מכיוון שהאמא
נהגה לשבת איתו על לימודיו, היא
הייתה מודעת לקשיי הלמידה שלו,
והם החליטו לקחת אותו לאבחון
קשיי למידה. האמא חשבה שיש
עוד קושי שמתלבש על הקושי
בלמידה, ולכן פנו לאבחון נוירולוגי.
למעשה, הדרך כבר הייתה מוכרת
להם מילדתם הבכורה.
הרקע להגעה לטיפול
פסיכולוגי
במקרה של גבורה, בית הספר
פנה להוריו רק כשהיה בכיתה
ג’. ההורים קיבלו משוב ותלונות
מהמורה שהילד לא פנוי ללמידה,
לא קשוב, מפריע, מפטפט, ועסוק בריבים עם ילדים. הילד עצמו
נהג לחזור מבית הספר כל פעם עם תלונות חדשות על ילדים
שמציקים לו. הוא הפך לילד שקשה להורים, למורים ולחברים
להתמודד איתו. בבית לא הלך לישון בזמן, היו לו התפרצויות
זעם, לא הכין שעורי בית. כל זאת למרות השימוש בריטלין
ולמרות העזרה המתקנת בלמידה, אם כי יש לציין שהאמא
סבורה שהמורה הייתה צעירה ולא ידעה איך להחזיק אותו.
כמו הרבה הורים אחרים, גם הוריו של גבורה סמכו על עצות
הרופאים, והאמינו שתרופות אמורות לעזור ושהילדים שלהם
מתמודדים עם קשיים מולדים. הילד אכן התחיל לקחת ריטלין,
ובמקרה של גבורה, לאחר נטילת הריטלין נוספו סימפטומים
חדשים. גבורה התחיל להראות חרדה הולכת וגוברת, פחדים
בלילה, מסרב ללכת לישון לבד, מסרב ללכת למקומות לבד.
בשלב מסוים ההורים מרגישים שצריך שיחה עם פסיכולוגית.
התחלת הטיפול
המפגש הראשון עם המשפחה המונה חמש נפשות התחיל
ברעש נעים של הצטופפות בחדרי הלא גדול. על הספה הדו-
מושבית התיישבו האבא ושני הילדים הגדולים, הבכורה בת
11 וגבורה בן 9, זה עתה התיל כיתה ג’. על הכורסא האדומה
ישבו האמא ובן הזקונים בן השלוש. בפגישה זו ובבאות אחריה
הלכתי ונשביתי ב”ביחדיות” ובהומור שלהם. ההורים מתמודדים
עם היומיום הישראלי, המוכר לרבים: שני הורים שעובדים
במשרה מלאה. אבא קרייריסט
שמאוד אכפת לו מאשתו
והילדים, ואמא עובדת מסורה
למקום עבודתה ולילדים, כך
שכשהמשפחה מתאספת חזרה
בשעות הערב המוקדמות ומתחיל
המרוץ לחוגים או לכל הפחות
איסוף מהחוגים. האחות הבכורה
נדרשת לסייע הרבה בבית (“לא
שהבית מתוקתק באמת”). היא
מקבלת את הכינוי “מפעל הזנה”
מהאמא, יד ימינה שלה, ומרוויחה
מכך לא מעט, הילד האמצעי הוא
הפציינט המזוהה, והקטן - קטן.
מכור לאמו.
גבורה שמח שהוא מגיע עם כל המשפחה. הוא שיתף בקושי
שלו עם הריטלין. לדעתו זה עושה לו לא טוב. יש לו חרדות
וסיוטים. הוא פשוט התחיל בשביתה איטלקית ולא מוכן לקחת.
שמעתי על הבעיה המרכזית שהעסיקה אותם ואת גבורה,
הפחדים והחרדות. האבא שהה די הרבה בחו”ל כחלק מעבודתו,
והאמא, שנשארה להתמודד עם גבורה, לא תמיד הצליחה
להביא אותו לחדרו למעלה, והיו להם טקסים קבועים ומעייפים
לכך. האם הגיעה מדי פעם לקצה כוחותיה כשגבורה היה עומד
על מדרגה ראשונה או שנייה, מאובן, תקוע, כשהאמא רק רוצה
לגמור את היום, וכבר לא היה לה כוח להכיל את החרדות שלו.
החרדות היו זרות לה, והיא חשבה שהוא עושה דווקא. (מאוחר
* איריס ברנט היא בעלת קליניקה לטיפול משפחתי, זוגי, אישי והתפתחותי 1086786-450
** מתוך “מעליות” מאת דודו טסה.