57 / 68
פסיכואקטואליה
- 57 -
התמורות
חלק מהשינויים התרחשו בקפיצות וחלק מהשינויים התרחשו מתחת לפני השטח כביכול,
לאורך התקופה. אחד השינויים היה שגבורה קיבל את המקום שלו בתוך השלישייה, כאשר
מצד אחד האחות הגדולה לא אמורה להיות אמהית כל כך כלפיו, ומצד נוסף הוא קיבל
גם תפקיד וכעת משחק יותר עם אחיו הקטן. בהמשך, בכל פעם שמבנה זה מתערער,
גבורה נהיה פחות אחראי לאחיו הקטן ויותר הולך לאיבוד, ואז שוב צריך לחזק את התפקיד
החיובי שלו במשפחה.
התכונה שהאמא מעריכה ביותר אצל גבורה היא טוב לבו, אבל גם האמא וגם האבא
לקחו את המשמעות של החולשה הקשורה לתכונה זו. עם הזמן הם תפשו את טוב לבו
כמשהו שיכול לחזק ולעזור בחיים, ולא רק כעדות לחולשה. הם ראו כיצד גבורה מרגיש
מנוצל על ידי חבריו, ושהקשר ביניהם אינו הדדי מספיק. באופן מדהים, גבורה מתקשר
לסבתות משני הצדדים ולסבו בכל יום לשאול לשלומם, מיוזמתו הבלעדית! “יש בו רכות
לא רגילה”, כך מתארת אותו אמו.
טוב הלב, הרצון לעשות בשביל הילדים הכול ולאפשר להם להביע את המאוויים שלהם
באופן גלוי בביטוי מלא - האין זאת השאיפה של הרבה הורים? והניסיון לאחוז במקל משני
קצותיו, וגם שהבית יתקתק, אבל לדעת שיש גבול ברור עד כמה אפשר לבקש מהילדים
לתרום לעניין... הרצון לנהל את כל ההפקה הזאת בלי לבקש דבר לעצמך. התחברתי
מאוד למשפחה הזאת. יכולתי לראות בהם את ההתמודדות של המשפחה הישראלית.
אחת ההחצנות שהשתמשנו בהן שעזרו מאוד לגבורה לנהל את הדיאלוג שלו עם דרישות
בית הספר הייתה “השולחן”, כהחצנה של היותו תלמיד. זה היה רעיון של גבורה, ויכולנו
לראות את מה שמרכיב את ה”תלמידיות” בצורה שגבורה יכול להפנים, כבחירה להזדהות
עם הנורמה הזו. דבר נוסף שעזר לגבורה היה תחושת הבחירה והשליטה על דברים.
הוא התבקש לקבוע יעדים לעצמו, מאחת עד עשר, כמה הוא רוצה להתקדם במשימת
ה”תלמידיות”.
אחרי שלושה חודשים
לאחר שלושה חודשים ראשונים של עבודה משפחתית, כאשר גבורה חזר ליטול ריטלין
בצורה מסודרת (הוא תלמיד באמצע כיתה ג’), עדיין היו הרבה נושאים על השולחן
שקשורים לתפקודו כתלמיד: זמן הגעה לבית הספר, הוצאת ציוד בזמן השיעור, הכנת
שעורי בית, ובעצם, אי הכנתם, מריבות עם חברים כאשר הוא מרגיש אי צדק ופגיעות
פעמים רבות, גם כאשר הוא נותן מעצמו ורוצה לסמוך.
החלטנו לערוך פגישה בבית הספר. לקראת המפגש עם בית הספר הרגשתי שעצם
המפגש הוא עוד הכנסה של דרישות המציאות לתוך המרחב הטיפולי, ושיתפתי את
גבורה במה שהולך לקרות. הוא היה טיפה המום אבל גייס את לכידות המשפחה, טוב לבו
וחוכמתו, ושיתף פעולה במשימה זו. שאלתי אותו מה הוא חושב שאני הולכת לשמוע, ומה
היה רוצה שאשתף או אומר להם. אותו מפגש עם הצוות, שכלל את המנהלת, היועצת,
המחנכת וההורים, היה בעל השפעה חשובה על גבורה. המפגש עזר לו להתמקד ולהתגייס
עוד יותר למען המשימה המשותפת לכולם, כלומר להפוך את גבורה לילד בית ספר.
המפגש בבית הספר ריגש אותי באופן אישי בגלל היכולת של הצוות להיות שם כצוות
משותף עם ההורים מול הבעיה של “התלמידיות” ו”הניהול העצמי”, ולא נגד ההורים. עד
המפגש הבא גבורה כבר חווה את עצמו כמתקדם מילד בית ספר ברמה 3 (בסולם של
1-01) ועד ילד בית ספר ברמה 7!
אנקדוטות מהטיפול
אחד הרגעים המרגשים בטיפול היו כאשר גבורה בא וסיפר לי, בסוף כיתה ג’, שהוא
•
עושה עבודה כיתתית עם ילדים נוספים, והפעם כל האחריות עליו. הוא בעצם מנהיג
הקבוצה. הוא אפילו הכין את העבודה בעצמו, מכיוון שהילדים האחרים לא שיתפו פעולה
במיוחד. האין זה שימוש נפלא ובונה לטוב לבו וחוכמתו?
באחת הפגישות עשינו פסל משפחתי. גבורה התבקש להציב את אמו כמו שהוא מרגיש
•
איתה, והוא שם אותה מניפה אצבע מאשימה לכיוונו, כשהוא קטן ונמוך וחסר אונים. אחר
כך הוא הזיז את אמו ככה שהייתה בגובה שלו, פנים מול פנים.
מעליות, מאת דודו טסה
אני אוהב את הלילה איתך
לא זוכר מה זה בלעדייך
אני שומר לך את הדברים הטובים
גם אם הם מעט
מספיקים רק לאחד
אני קוטף לך את כל הפרחים
וגינתי פורחת ללא הרף
אני שומר לך את כל הסודות
שתחזרי אלי בערב
ערב טוב
מעליות, מעליות עולות יורדות
ומתרסקות
אבל אני גבוה מכולם
כלום לא נוגע
כלום לא נוגע
רק המבט שלך
מאירה את הבוקר איתך
פותחת בליבך עוד איזו דלת
אתה יפה, אלוהים יודע כמה
מתבוננת לעת ערב
ערב טוב
אני חורזת שרשרת מילים
מפחדת לאבד אותה בדרך
אני אלך איתך לאן שתרצה
רק אל תלך רחוק מדי
רחוק מדי משתי עיני
מעליות מעליות...
בעינים פקוחות
ברגליים פצועות
אני הולך איתך
כלום לא נוגע
רק המבט שלך
אני אוהב את הלילה איתך...