56 / 68
ינואר 5102
- 56 -
*
רו”ח אריה דן
יותר הבינה שהאבא חסר לו, וזו הייתה דרכו להביע את זה).
בשלב הזה היא פשוט הייתה מחבקת אותו. היא היתה חסרת
אונים, והרגישה שאין ביניהם שיחה.
בשלב הזה הם הבינו שצריך שיחה עם פסיכולוגית. הם פנו
למישהי, אך מאחר שלא הייתה התקדמות, הגיעו אלי. גבורה
עדיין היה עם פחדים. פחדים שמישהו מכוון אליו נשק, שעוקבים
אחריו. הוא היה ממש מבועת. הם הבינו שצריך להבין רגשית מה
קורה לילד ולעזור לו גם מהכיוון הזה. ההורים רצו מאוד להבין
את הראש של גבורה.
עוד למדתי במפגשים הראשונים שגבורה מחפש מאוד
את הקשר עם אביו, שהאבא רואה עצמו בגבורה - בחרדות,
בהפלגות עלי דמיון, ברגישות,וגם בקשר הסבוך בין גבורה לאמו,
שגבורה מצליח לשגע אותה ולהוציאה משלוותה. ההורים היו
חסרי אונים ממש מול ההתמודדות עם העוצמות של החרדות
והפחדים שגבורה חווה, ומול הקשיים החברתיים והלימודיים
בבית הספר. אחותו המטופלת בריטלין בעלת בעיה הפוכה מזו
של גבורה. היא מרחפת, בעוד שגבורה הוא חסר מנוחה. ההורים
הם מהסוג שמשתף פעולה מאוד עם בית הספר.
נדלקה אצלי נורה אדומה לשמע החרדות והסיוטיםשישלגבורה,
ושאלתי את ההורים האם הנוירולוגית יודעת על תופעות אלה.
לעתים ריטלין יכול להגביר נטייה לחרדות, ויכול לגרום לסיוטים
או לפרנויות. במקרה כזה, חשוב ליידע את הנוירולוג.
גבורה בן התשע, עם עיניים חומות גדולות ומשקפי חכמים, ילד
עדין למראה, רזה מדי, דרוך מאוד, נראה ממש מבסוט להצטנף
בחיק משפחתו ולא להיות “על כיסא הנאשמים לבד”. הוא נרגע
גם כשהבין שאני מתעניינת בכל המשפחה, ולא רק ב”בעיות”
שהוא עושה. בכלל, לאורך זמן רב של הטיפול, כמו להרבה
ילדים, היה לו ממש קשה לשתף או לדון ב”אירועים” שהתרחשו
בבית או בבית הספר שקשורים בבעיה.
גבורה
למדתי במהלך הזמן את ההיסטוריה של גבורה. הוא נולד לאחר
הריון מתוכנן, בלידת ואקום, כשאמו בת 53. עד כיתה ב’ היה רגוע.
התפתח יפה, ומהר מאוד ניכר שהוא חכם וחריף, אוהב לאכול
ובעל חברים. אמו לא עבדה אז, וכאשר גבורה היה בן 5 נולד
לו אח. בעצם, הכול התחיל בכך שההורים שמו לב שמאז לידת
האח גבורה החל לדרוש תשומת לב רבה, ומכיוון שהם זה הם,
והם “רוצים לעשות הכול בשביל הילדים”, ניסו להתמודד עם זה
ולהיענות לו. עם זאת, המציאות הישראלית התדפקה על דלתם
והאמא החלה לעבוד כאשר היה בכיתה ב’. כפי שכבר תיארתי,
כאשר גבורה נכנס לכיתה ב’ המצב החל להידרדר במדרון
חלקלק שכבר לא ניתן היה לעצור אותו. בתקופה זו התחילו
בעיות חברתיות קבוצת הבנים והשפיעו על השתתפותו בחוג
כדורגל. הוא היה חוזר ואומר, “אף אחד לא רוצה לשחק איתי”.
קל מאוד להחליק לתוך דפוסים שליליים כשיש הפרעת קשב
וריכוז. קל מאוד לאפשר לקשיים להסתיר את החוזקות של
הילד וגם את הדברים שהוא מנסה לשדר, את המצוקות,
הצרכים, החוויה הייחודית שלו, התקוות שלו, החלומות. טיפול
משפחתי הוא מרחב שבו רואים את החוויה של הילד מקרוב.
לא צריך לנחש, לא לשער, הדברים פשוט מובאים כמו שהם
לתוך החדר. דבר זה מאפשר לראות מה בדיוק הוא צריך,
מה החוויה הקרובה לניסיון של הילד. גבורה כלפי חוץ שידר
המון שליליות, חוויה קשה של דחייה שהתבטאה במשפטים
כגון “הילדים לא אוהבים אותי”. הוא שידר המון חוסר שיתוף
פעולה, והוא עייף את כל מי שסבב אותו, אחותו, הוריו, מוריו. רק
המפגש של המשפחה ביחד יכול היה לתת להם מרחב לתת לו
הכרה מועצמת ביופי ובכוחות הפנימיים שלו, לגרום לו להאמין
פשר להביע
ִ
שהוא לא רק חלש ופגיע. לגבורה, המרחב הזה א
את משאלתו לקבל תשומת לב, לקבל נראות, “את לא מבינה
אותי... את לא מקשיבה לי...” והנראות הזו אפשרה בסופו של
דבר לגבורה לראות את עצמו ולהרגיש שייך ובטוח יותר.
הוריו של גבורה
הערכים שהורים מעבירים במשפחה: הלכידות, ההומור, טוב הלב
והעזרה ההדדית, היו כוחות מידיים שעמדו לרשותנו על מנת
להתמודד עם הבעיה. למשל, גבורה החליט לעזור בכך שהוא
מתחיל לקחת את הריטלין בצורה מסודרת. מעניין שבתקופה הזו
של התחלת המפגשים שבה הוא לא נטל את הריטלין החרדות
והפחדים נעלמו כמעט לגמרי, אך הבעיות כמובן נשארו והוא
חזר ליטול את התרופה. האמא מצדה החליטה שהיא תעבוד
פחות. האבא החליט לעזור לאשתו להיות פחות “טובה וּותרנית”
ולהירתם יותר לבית.
עוד תמה שחזרה על עצמה הייתה שהאמא למדה בצעירותה
שכשיש בעיה - מתמודדים. כילדה היא ידעה מצוקות גופניות
בבית, ולמדה שחיים עם זה. האבא, לעומת זאת, שבילדותו ידע
גם כן מצוקות אבל התמודד עם מציאות תובענית מדי, חש
שהיה רוצה למנוע מבנו כאבים והתמודדויות.
תשומת לב רבה ניתנה לאופן שבו המשפחה מווסתת את
גבורה. נעשו סימנים ומודעות עצמית של כל אחד לכך. אחד
הסימנים שעזרו במיוחד היה של “רכבת הרים” שאליה גבורה
נכנס, וההורים עזרו לו להאט ולרדת ממנה.
מסגרת של טיפול משפחתי מאפשרת תחושת שייכות ומעורבות
לכל המשתתפים. האבא נהיה מעורב הרבה יותר. היחסים בין
האמא לגבורה נהיו קרובים יותר: “אני מרגישה שאני מחוברת
אליו יותר. אני יודעת היום שהוא מציף דברים מהעבר ולא צריך
להתרגש מזה”. האבא נשאר קרייריסט אמנם, כי זו גם מציאות
החיים, אך הפעם, שיתוף הפעולה של האמא מודע יותר, וזה
הופך לבחירה מודעת שלהם כזוג. דוגמא טובה להשפעות של
שינוי זה הייתה כאשר הם יכלו לראות כיצד הדפוס הבא קורה:
גבורה מתלונן על משהו שקרה בין החברים בבית הספר. הוא
מספר לאמו, הם מתקשרים לאבא. גבורה נכנס עמוק יותר לתוך
הסערה הרגשית. גבורה מספר לאבא בפרטים על ההשפלות
שספג מחבריו. נכנס עמוק יותר לבכי וצעקות. האמא שעומדת
לידו נשאבת לתוך הסערה הזו מתוך תחושה פנימית שהאבא
היה צריך להיות כאן כדי לפתור את הבעיה, ולא להשאיר אותה
לבד. היא מגלה חוסר אונים כדי שהכדור יישאר אצל האבא.
גבורה מגיב לכך, ומכריז שלא ילך יותר לבית הספר. לאחר
תהליך, האמא כמובן לא מעודדת את ההתקשרות לאבא,
והדברים נפתרים עוד קודם. המרירות כלפי היעדרותו של
האבא הייתה מתמיד. תמיד הוא העדיף את עבודתו והיה “סוג
של תמונה בבית”. אך עם ההתמודדות עם הקשיים של גבורה,
כשהתחושה הייתה של נטל שמחולק באופן לא הוגן, זה הועבר
לילד, ואז נהגה לשלוח אותו לאבא.