29 / 60
לזכרהשל ד”ר יוכי בן-נון ז”ל
29
לאחר מכן החלטנו, כמו כולם, להתקרב למרכז, ואיציק התקבל
,1978-
לעבודה בבית החולים “קפלן” שם סיים את ההתמחות ב
המחזור הראשון שנדרש גם לעבור את בחינות המומחיות.
למרות האנגלית הדלהשבפיו, החליט איציק השאפתן והעקשן
לצאת להשתלמות בארה”ב ולא להישאר “רופא קופ”ח”. הוא
לוקח שעורים פרטיים ומבלה לילות שלמים בלימוד השפה
האנגלית ובהכנה לבחינות. למדתי אז להעריך את כוח הרצון
המרשים של אדם הננעל על מטרה ומשקיע כל מאמץ כדי
להשיג אותה.
נסענו עם אלה בת הארבע ויוני בן החודש
1979
ביולי
לאוגוסטה שבג’ורג’יה, מקום נידח, שדווקא בו פעל פרופ’
רוברט גרינבלאט, ה”אלוהים”. למזלי, שם רכשנו את ידידותו
של גרשון, קצין בצה”ל שנשלח לקורס בצבא האמריקאי, ויושב
איתנו כאן היום. גרשון ומשפחתו היו הישראלים היחידים
הנוספים בעיירה, והחלה חברות מופלאה שנפתחה בהרבה
מריבות וויכוחים על נושאים שנעו מניקיון המכונית (של גרשון)
ועד לניקיון החיים הפוליטיים בארץ, בארה”ב ובכלל. החברות
התפתחה לקשר חם ותומך.
מאוגוסטה עברנו לשיקאגו, אל פרופ’ מלוין כהן באוניברסיטת
נורת’ווסטרן, ושם החלה החברות שלנו עם משפחת פייגין,
שגם היא נכס צאן ברזל.
במהלך שהותו בארה”ב רכש איציק הישג נוסף : רישוי אמריקני
לגינקולוגיה, גם זאת
BOARD
לעסוק ברפואה, ורישוי ה-
בהשקעה אדירה של זמן ומאמצים.
חזרנו לישראל, לבית החולים “מאיר”, למגורים ברעננה, ומכאן
- כולכם כבר מכירים את ההסטוריה.
כמו תמיד בחיים היו שנים טובות, של אתגר, הנאה וסיפוק
והשגת ההכרה בה, וביסוסה. והיו גם שנים
IVF
בהקמת יחידת
קשות, של מאבקים ומלחמות מיותרות. כמעט לאורך כל הדרך
העבודה בבית החולים תפסה את המקום הראשון בחייו של
איציק. אנחנו, הילדים ואני, נאלצנו תמיד לקבל את השיירים.
ידעתי שיהודית, עפרה, איילת וטלי נמצאות לפני בסולם
האהבות שלו. אפילו לא ניסיתי להילחם בכך. מאז מותו קיבלנו
בבית עשרות טלפונים של מטופלות, כאלה שלא ידעו על מותו,
וכאלה ששמעו והתקשרו לנחם, כשכולן משבחות את היחס
האישי והחם שלו, המסירות והאיכפתיות. “איזה איש קדוש הוא
היה”. למה הקדושה הזו לא שמרה עליו, חשבתי בכל פעם.
הסוף היה מוקדם ומפתיע, עם רקע של הפרישה באופק,
השמחה על חזרתו של פרופ’ שולמן כיורש מיועד, תוכניות
מפורטות למעבר דירה, לנסיעות, לעיסוקים אחרים, כמו נגינה
ולימודים.
שלושת השבועות האחרונים היו כמו חלום בלהות. הסרטן
שהתגנב בדממה היה מפושט מאוד ולא השאיר לאיציק
שום סיכוי. הוא קרא את הנתונים והבין מייד שהמוות סופי
וקרוב. מתוך ראיית הסיכויים הדלים הוא החליט שלא לנסות
טיפולים, כפי שאמר שוב ושוב, כדי שלא להאריך את הסבל,
לא שלו ולא שלנו. כמו איציק, תמיד, הוא היה שליו ושלם
עם החלטתו זו, באותה נחישות שאפיינה אותו. בספרו שיצא
- כותב ארווין יאלום שכשם
STARING AT THE SUN
לאחרונה -
שההסתכלות הישירה בשמש מסנוורת, אפילו מעוורת, כך
ההסתכלות הנכוחה במוות היא בלתי אפשרית לבן אנוש.
אפשרות ההיעלמות שלנו היא בלתי-נתפסת, או כל-כך
מאיימת, שאנו מתעלמים ומדחיקים כדי להיות מסוגלים
לחיות עם המחשבה על הסוף (איפה שמוליק שהיה מגיע כל
בוקר לעודד?).
מה באמת עבר במוחו של איציק, על מה באמת חשב בימים
אלה, מי ידע. ועם זאת, איציק, כמו איציק, המשיך לחלק לי
הוראות ועצות מה לעשות לאחר מותו, ממש כמעט עד הסוף.
בשבוע האחרון הביקורים היו קשים לו, הדיבור עייף אותו, הוא
לא רצה שיראו אותו בחולשתו. עם החולשה הזו חשתי אצלו
גם בשלווה מסוימת, ובנימה של פייסנות: בכל פעם שסיפרתי
לו שבאו לבקר אותו אמר לי: תגידי לאנשים שאני אוהב אותם,
שאני מאחל להם רק טוב.
אומרים שאדם חי כל עוד זוכרים אותו. אני מקווה שכולכם
תהייו כאן עד זיקנה ושיבה טובות לזכור אותו, וגם את שמוליק
לא נשכח.
וכדי לשמור על קשר האהבה עם צוות היחידה, קשר שחשוב
ויקר גם לי היום, אני מתחייבת לתרום מדי שנה ביום מותו
של איציק סכום של אלף דולר לבנות המעבדה, שישמש אותן
לעזרה במחקר, או לנסיעה לכנס, או לכל מטרה ראוייה אחרת
בפעילות היחידה.
על בעלי, מאת יוכי